לפני ארבע שנים ביקר האדריכל ואמן ההדמיה עמיחי הומינר (שהוא גם אחי התאום) במוזיאון התפוצות בתל אביב, כשאחת מהתערוכות המרשימות במוזיאון היתה תערוכת בתי הכנסת. הביקור במוזיאון והתערוכה המוצגת בו, החזירו את עמיחי עשרות שנים לאחור והביאו לעולם את לידתו מחדש של בית כנסת הגדול של ורשה.
התערוכה מציגה בתי כנסת בולטים מרחבי העולם בעבר ובהווה, וכל בית כנסת מוצג בתערוכה המרשימה על ידי מודל פיזי, צילומים והסבר מילולי לקהל המבקרים. חלק מבתי הכנסת המוצגים כבר לא קיימים והתערוכה מעידה כי בעבר שקקו חיים.
"זה היה עניין של כמה רגעים עד שהורדתי את כובע האבא-בטיול וחבשתי את כובע אמן-ההדמיה", נזכר הומינר. "כך נולד הרצון לקחת את פרויקט ההנצחה הזה צעד אחד קדימה, ולשחזר את אותם בתי הכנסת לכדי הדמיות ריאליסטיות".
הדמיית בית הכנסת הגדול בוורשה | צילום: עמיחי הומינר
צילום בית כנסת הגדול בוורשה | צילום: ויקיפדיה
מתוך כל אותם בתי כנסת שאינם עוד, שבה את עינו בית הכנסת הגדול בוורשה, מבנה ענק מימדים. בית הכנסת תוכנן על ידי האדרדיכל הפולני החשוב ליאנדרו מרקוני והכיל 1,100 מקומות ישיבה. המבנה נחנך בשנת 1878 והוחרב על ידי הנאצים ב-16 במאי 1943 מיד לאחר מרד גטו ורשה. לאחר השואה לא הוקם בית הכנסת מחדש ולימים נבנה גורד שחקים באתר שבו עמד.
"התחלתי לשוטט ברשת ובספריות השונות, בתקווה למצוא מידע אודות תכנונו האדריכלי של המבנה. אולם, לא שערתי את גודל האתגר, והוא התבהר אט אט ככל שהתקדמתי בעבודת המחקר".
תחילה חיפש הומינר מידע טכני אודות מבנה בית הכנסת. אלא שהומינר גילה כי רישומי העיצוב האדריכלי של בית הכנסת לא נשמרו ולא נתגלו, ושהמידע המועט שנשאר היה בעיקר היסטורי-ביוגרפי. "המידע הטכני שבכל זאת מצאתי היה תכנית של המבנה שכללה קירות ומושבים בלבד, ללא מידות וללא טקסטים, ומידות האורך של המבנה. למידע הטכני הזה התווספו תצלומים בודדים שמצאתי בגוגל. כשבידי ממצאים אלו, נגשתי למלאכת המידול והשחזור.
"התכנית ומידות האורך של בית הכנסת היוו עבורי את הבסיס למודל כאשר יצירת המסות באופן תלת מימדי נעשה בעיקר בעזרת תצלומי המקור של המבנה אך כלל גם הרבה השערות. לכן, המידול כלל הרבה ניסוי וטעיה עד שהצלחתי להגיע לפרופרציה נכונה בין כלל המסות של המבנה. אחרי שהושלמה בניית המסות, ניגשתי להלבשת המסות בפרטים, החפצים והרהיטים שהיו, באמת, אינסופיים".
מבט מקרוב. הדמיית בית כנסת הגדול בוורשה | צילום: עמיחי הומינר
המשך העבודה לא היתה פשוטה גם היא. "העבודה על הפרטים כללה בחינה מדוקדקת ככל האפשר של צילומי המקור של המבנה, שהיו מטושטשים מאוד מפאת גילם. מצאתי את עצמי עושה זום אין-זום אאוט עשרות פעמים על כל תמונה, בניסיון להבין כל פרט- מהו, ממה עשוי, ואיך הוא מורכב".
"לבסוף הגעתי לשלב הפקת ההדמיות, הרנדר, האתגר האחרון בפרויקט. למצוא את החומרים והתאורה שידמו את העבר מצד אחד, ומצד שני שיתנו לו חיים חדשים כאילו הוא עומד על תילו היום".
למה השקעת כל כך הרבה זמן בפרויקט הזה?
"תוך כדי עבודה ניסיתי להבין את פשר ההתמגנטות לאתגר המורכב הזה. את המוכנות לפנות לא מעט שעות במשך ארבע השנים האחרונות לטובת פרויקט של מקום שאיננו עוד. מקום שאין לו לקוח, ואין לו תכניות בניה. מקום שאין לו ממשות במציאות הנוכחית. אני חושב שמעבר לסיפוק האישי שיש לי מיצירת הדמיות, יש כאן ערך רוחני מוסף".
הומינר מסביר: "היצירה האדריכלית מולידה הזדמנויות להביא כבוד לנכסי העבר, ולא רק במובן הפיזי שלהם. המשמעות של הפחת חיים במשהו שכבר כמעט מת, היא חוויה מרתקת שמושכת סקרנות והתעסקות עם ההיסטוריה והמורשת של המבנה, התעסקות שהיא הרבה מעבר לקירות ולחומרים שלו. השילוב הזה בין רוח לחומר מוליד יצירות עם משמעות, כאלה שקשה לעזוב באמצע".
צילום: עמיחי הומינר