בשנה האחרונה החלו נערים ונערות ממפוני גוש קטיף להשמיע את קולם בצורה פומבית יותר. קראתי בעיון את דבריהם וחשתי את כאבם שעדיין לא קהה. בזמן הפינוי חשתי שנעשה לצעירים אלו עוול, והופעלה עליהם מניפולציה רגשית ודתית. לא חשבתי שראוי להעלות על הכתב מחשבות אלו בתקופה הכואבת ההיא. ייתכן שהגיע הזמן.
בקיץ 2005 כבר הייתה החלטת ממשלה מוצהרת לגבי הפינוי. מכיוון שתושבי גוש קטיף לא העלו בדעתם לפעול באלימות כנגד המדינה היה ברור שהפינוי יתבצע אלא אם כן יתרחש נס. צעירים רבים האמינו שתפילה לקב"ה תביא לנס שיהפוך את המהלך ואכן התקיימו בגוש קטיף תפילות שקשה לתאר את עוצמתן. רבים מהצעירים ראו בביטוי "הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה" הבטחה שהפינוי לא יתממש ושאין זמן מתאים יותר לביטול הגזירה ולביאת המלך המשיח מאשר תשעה באב.
נעבור לזמן אחר ולמקום אחר. אחד המסמכים, המרתקים והכואבים מגטו ורשה הוא הדרשות של האדמו"ר מפיאס'צנה הי"ד בעל ה"אש קודש". מיותר לציין שלא ניתן להשוות בין הפינוי מגוש קטיף לבין השואה. השוואה כזאת פסולה מכל וכל ובלתי מתקבלת על הדעת הן מבחינה היסטורית, על אחת כמה וכמה מבחינה מוסרית.
אני רק רוצה להיעזר בדבריו של האדמו"ר מפיאסצ'נה כדי לחדד את הנקודה האמונית ולתהות על העבר. בתחילת המלחמה נראה שהאדמו"ר מתייחס לייסורי המלחמה בתגובה המסורתית שחז"ל ציפו מיהודי ירא שמים: חזרה בתשובה וציפייה לישועה.
בפרשת כי תבוא שנת ת"ש כותב האדמו"ר "ולפי זה כשרואים שחס ושלום מענים אותנו ומיסרים בעניינים שלמענה ולמייסר אין שום טובה יוצאת מהם, ורק לענה אותנו, שהיא התגלות הדין בלא התלבשות בדרך הטבע אז יודעים מזה שכאשר נשוב ונתפלל לה' אז גם יושיע ה' לנו בישועה בהתגלות בדרך הטבע" עמוד ס"א]. כך גם בשבועות [12 יוני 1940] של אותה שנה כותב האדמו"ר "פשוט הוא כשחס וחלילה ישראל בצרה שאין רואים שום מבוא לישועה חס וחלילה, ושואלים מאין יבוא עזרי התשובה עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, שגם ברא אותם ה' מאין שלא היה שום יסוד ומבוא לבריאתם, כן גם לנו יושיע עתה מאין".
אולם בשלב מסוים [פברואר 1942] מבין האדמו"ר שהישועה אינה באה והוא מסייג את דבריו בעניין הציפייה לישועה. בפרשת זכור [פברואר 1942] תש"ב הוא כותב "ודרך אגב נראה לי מן הניסיון, שאף שהאדם צריך לקוות בכל רגע שיושיעהו ה', מכל מקום לא יסמוך כל עצמו על התוחלת בלבד שמיד תבוא ישועתו, כיוון שבאם חס וחלילה עובר איזה זמן ולא באה הישועה נעשה כמו שכתוב בפסוק תוחלת ממושכה מחלת לב, ובפרט כשסומכים עצמם על איזה הבטחה או איזה דרך הטבע שעתה כבר תבוא הישועה ולא באה, נופל רוחו ונשבר האיש מזה עוד יותר, לכן יחד עם התקווה לישועה במהרה, צריכים לאמר את דברי עלי הכהן אלוקים הוא והטוב בעיניו יעשה...ומה שהוא יתברך רוצה הוא הטוב".
דברים אלו מזכירים לנו את דברי החזון איש בספרו "אמונה וביטחון" שנכתב אולי בהשפעת השואה. החזון איש כותב, שאמונה בקב"ה אין פירושה שתמיד יתרחשו דברים טובים לצדיקים, אלא האמונה תובעת מאיתנו לקבל את כל המציאות האנושית כמציאות שנובעת מרצונו של הקב"ה. בבחינת "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". "טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון...כי בטח יהיה הטוב...ואין הוראה זו בבטחון נכונה, אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך" ["אמונה ובטחון" פרק ב].
נקודה זו חשובה ביותר ומהווה שאלה אמונית-חינוכית יסודית. האם אנחנו מבטיחים למאמינים שהקב"ה תמיד יושיע אותם, או שמא, אנחנו תובעים מהמאמינים לקבל עליהם את גזירותיו של הקב"ה יהיו אשר יהיו? נראה שבתחילת המלחמה מבטיח הרבי מפיאסצ'נה ישועה למאמינים ומאוחר יותר תובע הוא מהם לקבל עליהם את גזירותיו הקשות והתמוהות של ריבונו של עולם. למאמינים אין תמיד בהכרח "סוף טוב".
מה היה קורה אילו היה נאמר לצעירים שאולי הקב"ה לא יקבל את תפילותיהם, ושאולי הפינוי כן יתממש, ושעליהם להתכונן להתכונן לחיים חדשים במקום אחר בארץ ישראל? מה היה קורה אם פסיכולוגים היו מכינים את הצעירים לפרידה קשה מהבית שהם הכירו ונותנים להם כלים להתחיל בחיים חדשים ביישוב חדש? באווירה של ימי הפינוי הייתה תחושה שדיבורים כאלו יש בהם משום "חוסר אמונה" ושעצם ההכרה באפשרות זאת יפגום ברצונו של הקב"ה לבטל את הגזירה. המניפולציה החינוכית והרגשית באה לידי ביטוי באיסור לחשוב או לדבר על מימוש הפינוי מכיוון שמחשבה כזאת תגרום לפינוי עצמו.
ימי הבכי והתחנונים בימים שקדמו לפינוי יצרו תודעה עמוקה של אמונה ואהבה לארץ ישראל. זהו הכלי היחיד שהיה בידי אנשי גוש קטיף, אוהבי מדינת ישראל, להביע את התנגדותם לסילוקם מהבית. ייתכן שאנשי גוש קטיף גם יצרו תודעה לאומית שתמנע בעתיד מהלכים של פינוי יישובים מוכרים. אולם מותר לשאול האם חוסר ההכנה של בני הנוער תושבי הגוש לקראת המעבר לבתים ויישובים חדשים לא החריף את הטראומה שלהם? האם ניתן היה למנוע את השבר האמוני והנפשי של רבים מבני הנוער? האם המבוגרים מסוגלים היו להכיל מורכבות אמונית ורגשית שלא היה בידי חלק מבני הנוער והילדים להכיל?
הקב"ה עושה ניסים אך אסור לנו לסמוך עליהם. נראה לי כי הניסיון לכפות את רצוננו על הקב"ה בזכות אמונה ודביקות בו לא רק מהווה יוהרה כלפי שמיא אלא גם יוצר אתגר אמוני בלתי אפשרי בשביל רבים לא רק צעירים אלא אף מבוגרים.