סיוון רהב-מאיר לחדשות כיפה: "אני לא נאיבית, אבל לא סיקרנו מספיק את הטוב"

רוב אזרחי ישראל הקדישו את השבועיים האחרונים לשני דברים מרכזיים: ספירת הימים עד לבחירות, וניקיונות קדחתניים לפסח, אך סיוון רהב מאיר, הספיקה בנוסף לשני אלה גם להוציא ספר חדש, "ימים באים", ולחתום על אלפי עותקים שיגיעו לקוראים הרבים עם הקדשות אישיות עוד לפני החג. 

בראיון חגיגי לחדשות כיפה לרגל פסח ולכבוד יציאת ספרה "ימים באים", שמאגד בתוכו תובנות ומחשבות על מעגל השנה היהודי, סיפרה רהב מאיר על השנה שעברה, הקורונה שגרמה לה ולמשפחתה לחזור באמצע השנה מניו-יורק והפרויקט המיוחד בהובלתה - סדנת תקשורת לנערות וילדות מכל רחבי הארץ, בסופה הוציאו הגדה לפסח, פרי עטן של המשתתפות. 

מה שלומך לפני פסח והבחירות?

יש לנו הרבה ביעור חמץ. בחירות רביעיות, פסח ראשון אחרי הקורונה, אנחנו יוצאים מהסגר השלישי, ימים דרמטיים, יש הרגשה כזאת באוויר, שהלוואי שזה יביא לטוב, ליציבות ולבשורות טובות. 

את כבר קרוב ל-30 שנה בתחום, אינספור מערכות בחירות שאת נוכחת בהם, ורבות מהם היית הכתבת בכנסת. איך נשאר לך כוח לעוד מערכת בחירות כשיש סיכוי לעוד אחת אחריה? 

כל פעם רואים רק את מה שלפניך, ויש תקווה ותפילה שזאת מערכת הבחירות האחרונה, ושנקבל פה יציבות. לי נכנס פקטור מאוד מוזר של להסביר את הבחירות לחו"ל. כל השנים סיקרתי את הפאדיחות הפנימיות שלנו, אז זה בסדר כי רק אנחנו בארץ שמענו על זה. אבל מאז שהיינו בשליחות בחו"ל, ויש לי המון 'זומים' והרצאות לחו"ל, אני מוצאת את עצמי נבוכה. השאלה הכי מביכה שיכולה להיות בזום עם מישיגן וקנדה, אתה רואה מישהו מרים יד במסך ושואל: "תגידו, מה נסגר אתכם?", ונורא קשה להסביר את זה החוצה. מה תגיד? למה העם היהודי, עם חכם ונבון נקלע ללופ הזה? מישהו אמר לי: "אתם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אז כנראה אתם מגזימים עם הדמוקרטיה". אז אני מקווה שבקרוב הם ישאלו שאלות אחרות, כי באמת להסתכל על זה מבחוץ כפי שקצת יצא לי זה באמת מביך. 

איך מצליחים לחדש את עצמנו אל מול כל כך הרבה בחירות? 

אז קודם כל ההמלצה שלי לכולם, גם לעיתונאים, הבחירות הם לא חזות הכול. אי אפשר להקדיש ולשעבד את חיינו ל-"מה אמר בנט על לפיד, ואיך הגיב סמוטריץ' לגפני". זה יכול לתפוס את כל התודעה והמחשבה, את "המוחין", את הישות. זה קורה וחשוב, אני לא מתעלמת, אני עיתונאית, אני לא מנותקת, אבל זה רק חלק מסוים מחיינו, הוא לא "רק". 

בנוסף אני מנסה בכל מערכת בחירות לבקש סיקור קצת אחר. בבחירות הראשונות הלכתי למקום שחשבתי שיהיה הכי מדהים - מטה פייגלין. "זה לשון המאזניים", אמרתי. אחת מעמדות השידור המביכות שהיו לי. הבאנו לשם כתבים, צלמים ומצלמות רחף, רפי רשף ואני היינו שם, והתקפלנו די מוקדם. אחר כך ביקשתי את ליברמן, ואז ושוב ליברמן, והפעם במטה בנט, יחד עם עודד בן עמי, מקווה שיהיה מעניין. 

על הקורונה במגזר החרדי: "היה לי קשה לראות את ההפרות הגדולות, אבל גם את הציד הפוליטי והתקשורתי"

למי שהיה מנותק בשנים האחרונות ולא יצא לו להיחשף לפועלה, רהב-מאיר לא נחה לשנייה. היא עיתונאית ומגישה בחדשות 12, כותבת טור שבועי לידיעות אחרונות, מעבירה אינספור שיעורים בזום והרצאות בארץ ובחו"ל, ומתפעלת קבוצות וואטספ עם אלפי משתתפים, ועכשיו הוציאה ספר חדש - "ימים באים", שלפני החג שווק לאלפי קוראים, וכל זאת עם חמישה ילדים בבית.

סיוון רהב מאיר. "שמחה לומר שאני אובססיבית"צילום: חדשות כיפה

איך את מצליחה לישון עם כל זה? 

קודם כל, ספר חדש. "ימים באים", הוצאת ידיעות ספרים. אני מאוד מאמינה בו. יש לי תחושה של שליחות עם הספר הזה. כי כולנו יודעים שתמלוגים זה לא העניין אצל סופרים. מבחינתי זאת אמירה, ואתה יודע, זאת גם אמירה על הבחירות, על סדר יום משותף שיש לנו ונזנח, ברגע שכל הזמן צריך לבדל, מה ההבדל בין סער לבנט לביבי, מה ההבדל בין לפיד למרב מיכאלי. אתה כל הזמן מחדד הבדלים, שהם קיימים, אבל יש מכנה משותף עצום - חגי ישראל, מעגל השנה. בסוף, הניצוץ בפנים, כמעט כל ישראלי עושה משהו בשולחן החג. הספר מדבר על מעגל השנה, על זה שיש לנו מכנה משותף, מעבר לספין היומי.

אף ספין לא בא להגיד לנו: "אנחנו עם אחד", אין קמפיינר שיושב ואומר: "איך נזכיר להם שיש להם תרבות משותפת". הספר מנסה לטעון שיש לנו מורשת משותפת אדירה.

"אני מודה שאני אובססיבית", מכריזה רהב-מאיר, "אני מאוד שמחה שהנושא הזה עלה לסדר היום. המילה אובססיבי. נתניהו אובססיבי לחיסונים, וטוב שכך. בואו נצא בגלוי ונאמר 'אנחנו אובססיבים', כל אחד אובססיבי למשהו. העיקר זה להיות אובססיבים לדברים טובים, להיות משוגעים. אני לא מתביישת לומר כן, אני נהנית מזה, אני וורקהולית, אני נהנית מה-24/6.

"אף אחד לא יגיד בכותרת 'הישראלים הסתדרו מעולה'"

איך באמת הספר נולד בשנה כזאת משוגעת?

משוגעת זאת מילה עדינה. עברנו 4 דירות בשנה הזאת, היטלטלנו מאמריקה לארץ, על מזוודות. כולנו. כל אחד שרואה את הכתבה הזאת עבר חתיכת שנה. גיליתי שהחגים הם עוגן. תדמיין מציאות שבה אתה לא יודע איפה אתה גר. אתה משלם שכירות על בית בניו יורק, אבל עזבת אותו, משלם ליסינג על אוטו בניו יורק, אבל עזבת אותו, אין לך אוטו פה, וגם אין לך בית כי הוא מושכר, אתה על מזוודות עם 5 ילדים שרשומים בבית ספר בניו יורק, וכל הזמן שואלים מתי חוזרים לשם, ויש מגפה עולמית שאף אחד לא יודע לומר לך מתי היא תיגמר. ואתה רוצה אדמה לדרוך עליה. החגים היו עוגנים בשנה הזאת לכולנו. תראה איך אנשים התנפלו על ליל הסדר בשנה שעברה, על פורים, על ל"ג בעומר. אנשים חיפשו את הנצחי, כשהזמני מעורער, ואז אמרתי חגי ישראל זה אירוע, בואו נדבר על זה. וכך נולד הספר. 

מה הספר הבא? איפה את רואה את עצמך מחדשת?

רהב-מאיר צוחקת ומבקשת לשלוח מסר מרגיע בעיקר לילדיה: "רגע רגע, הילדים שלי ישמעו את זה ויגישו תלונה. כרגע האירוע הוא 'ימים באים', אני מאוד מאמינה בו. אגב זה מעניין, הוא נתן איזה דחיפה, תחייה לספרים הקודמים, ''הסטטוס היהודי', הספר שלי על פרשת השבוע, ו"סולם יעקב" הספר שלי ושל ידידיה בעלי על הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, ספר על צדיק שזכינו לכתוב. אז כרגע באמת התחום הספרותי זה לא המקצוע שלי. יש לי חלומות, יש לי תכניות לעתיד. צריך לשבת לחשוב קצת בפסח עם המשפחה.

פרויקט נוסף של רהב-מאיר הוא סדנת 'נפגשות'. "זאת סדנת לנערות וילדות שפתחתי בקורונה. מפגש שבועי בזום, כשהן מבקשות לפגוש אנשים, אנחנו מביאים אותם, ואז ואנחנו לומדות תקשורת ולומדות לראיין. הוצאנו עכשיו הגדה של פסח, יחד, מאות בנות כתבו קטעים על ההגדה, וכל מי שרוצה יכול להוריד את זה. בחינם. זה כיף אדיר ליצור עם ילדים, הדור הבא. יש לי מספיק רעיונות", היא מסכמת את הנושא ואומרת: "צריך את המחשבה מה הכי חשוב ומה הכי כיף". 

באוגוסט 2019, עברה משפחת רהב-מאיר, ידידיה, סיוון וחמשת ילדיהם לשליחות בקהילה היהודית בניו-יורק, אך קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן, הקורונה פרצה, גדעה את התכניות שלהם ואילצה אותם לחזור לישראל.

סיון וידידיה עם דב איכנוולד, אחרי יציאת הספר הקודם, "סולם יעקב".צילום: איציק בירן

יש מחשבות להשלים את הסיפור הזה?

מעניין, מלא אנשים שואלים אותי את זה. "רגע נגמרה הקורונה, אז אתם חוזרים". לא, החיים הם לא הכפתור של הבוילר שאתה מדליק ומכבה. עברנו משפחה שלמה עם כל הבירוקרטיה. עשינו משהו משמעותי, ברוך ה' אני מודה על התקופה שהייתה. אתה לא מדליק את זה מחדש. השבוע 10 אנשים אמרו לי: "די נגמרה הקורונה". רבותיי, הקורונה באמריקה לא רק שלא נגמרה, הקהילות במצב קשה. אי אפשר לומר שנחזור למה שהיה. אני לא יודעת. יש לי הרגשה שיש לי עוד דברים לעשות עם יהדות העולם. אני לא יודעת אם צריך לעבור בשביל זה פיזית, אבל אני עושה היום בזום המון כי זה חשוב לי. המחשבה שאפשר לחזור לניו יורק, זה חוסר הבנה של האירוע באמריקה. אני אתן כמה נתונים כי בארץ אנחנו באורות כי יצאנו מזה וטוב שכך. חצי מיליון נפטרו מקורונה בארצות הברית, אצלנו 6,000. תוחלת החיים באמריקה התקצרה בשנה, אם אתה אדם שחור - תוחלת החיים שלך ירדה ב-2.7 שנים. זאת אומה במשבר. באמריקה לשים מסכה זה אקט פוליטי, לצערי. תומכי טראמפ הם קצת מכחישי קורונה, מאוד אכזב אותי אישית, אז עכשיו ביידן מנסה לתקן את זה, והוא צריך להסביר לאמריקה שהקורונה לא מבדילה בין מפלגות. זה פשוט אירוע בסדר גודל אחר, הרבה יותר מבולבל שם. "אף אחד לא מחכה לי בבתי הכנסת בניו יורק", אומרת רהב-מאיר בעצב אך עם עיניים פקוחות למצב שם. 

"הבעיה הכי גדולה היא לקום בבוקר ורק לחפש בעיות"

בחזרה לבחירות, שאולי היו נקודת השיא של זה, אבל כל השנה האחרונה היו מתחים מאוד גדולים, בעיקר בין חרדים לחילונים. הלהבות באמת הגיעו לשיא חדש או שזה מה שהתקשורת מספרת לנו והכל מתנהל כרגיל?

אני צריכה עוד זמן לחשוב על זה. אנשים אומרים לי בואי תסכמי את הקורונה ואת החרדים בקורונה. אישית קשה לי עם זה, אני צריכה לחשוב, אין לי תשובה בשלוף. אם אתה רוצה אפשר לדבר על ההתנתקות, הסכמי אוסלו, דברים שכבר עיכלנו ועיבדנו. אנחנו עוד בשיא האירוע, וקשה לי להגיד. היה לי קשה לראות הפרות גדולות, היה לי קשה לראות גם ציד פוליטי ותקשורתי, אובססיה על הנושא הזה, ורק עליו ולא על מגזרים אחרים.

אבל אני לא רוצה ללכת לשם ולומר "התקשורת", כשנחשפות בעיות אמיתיות אי אפשר לומר כל החיים זה קיצונים, לפעמים יש בעיות, צריך לדבר עליהם, ואני חושבת שנחשפו פה בעיות. אני עוד בשלב של עיכול ועיבוד, לא יודעת לאן זה יוביל. 

רהב-מאיר מחליטה לסייג את דבריה ולומר: "אני את לך דוגמה מדהימה. אנחנו יושבים בגינה ירושלמית, ועל זה לא דיברו מספיק, רוב החברה הישראלית, גם שמרה על ההוראות וגם שמרה על סולידריות. אנחנו יושבים בגינה ולפני דקה הגיע לכאן אמא ואמרה שעוד מעט יש לה פה מסיבת יום הולדת. זה קורה כל הזמן. למדנו להתחלק במרחב הציבורי. אז עכשיו מצלמים לאתר כיפה, היא תעשה יום הולדת, אחר כך תהיה פה קבלת שבת, יש פה חוג יוגה, תוך כדי שאנשים עושים מניין אנשים יורדים עם הכלב, ההוא רץ עם האוזניות וההוא מוציא ספר תורה. לא דיברנו על זה  שבסוף הסתדרנו מדהים. 9 מיליון ישראלים, סגרו לנו הכל. בעלי הוא מתפלל כבר שנה במנייני חצרות, הוא חוזר עם סיפורים מדהימים של התחשבות. ההוא עובר עם האוטו, הילד עם הכלב, אנשים עוברים, מצלמים, מתרגשים מצטרפים לקדיש. ראינו את זה בראש השנה, לא היה דבר כזה, תקיעת שופר בכל מקום. אני קוראת לזה השכינה יצאה לשכונה. נשברו המון חומות, קרסו קירות בית הכסת, הכל בית כנסת, אבל הכל גם חוג יוגה, אף אחד לא יגיד בכותרת 'הישראלים הסתדרו מעולה'.

אז התקשורת אשמה?

אני חלק מהתקשורת, ואני לא מאשימה את הכל, אבל לא סיקרנו מספיק את הטוב, את החסד, את העובדה שהישראלים יותר טובים וקרובים ממה שנדמה, את הטאקט, שזאת מצווה גדולה. ראיתי פה בגינה המון טאקט, "בין 2 ל-4 לא נוח לך?, אז נזיז את המניין לפה", בלי בג"ץ ובלי חוקים. אני חושבת שיש משהו מאוד יפה בדינמיקה הזאת בכל רחבי הארץ. כתבתי על זה פוסט, אנשים כתבו לי: "אני מגבעתיים, הכיף שלי עם הקפה של הבוקר, זה לשמוע ברכת כהנים", ומישהו אחר אמר: "אני מתל אביב והכיף שלי זה לשמוע קבלת שבת דרך המרפסת". לא רק שזה לא מפריע - זה משדרג אותנו. גם זה קרה השנה, לצד הטישים הלא חוקיים. 

היית רוצה שהתקשורת לא תחפש את הג'וס שקצת תוקע מחיצות ומדגיש את המחלוקות? היית רוצה שהתקשורת תהיה יותר חיובית? 

בדימוי שלי, או בחיקוי שלי בארץ נהדרת, אני אחת כזאת מטומטמת, שרוצה שידווחו על זה שאדם נסע לעבודה בבוקר וחזר הביתה, ושלא ידווחו על השכן שלו שנסע לעבודה, רצח את השכן, וחזר הביתה. אני לא כזאת נאיבית. יש בעיות וצריך לסקר אותם, הפרויקט של שיבת ציון יש בו מכשולים, וצריך לדבר על זה. אני לא אומרת שאין בעיות, אני כן אומרת שהבעיה הכי גדולה היא רק לחפש בעיות. כן לדווח בתוך סדר היום על כשלים, אבל הבעיה הכי גדולה היא אם אתה קם בבוקר ורק מחפש בעיות. זאת כבר פוזיציה מסוימת שאני משתדלת לא להיות שותפה לה, משתדלת לראות את הסיפור הגדול בו אנו חיים. 

לפני יותר מ-20 שנה, כשהייתה בתיכון, כתבה רהב-מאיר ספר, "המדריך לעיתונאי הצעיר". מאז, וכבר מעל לשלושה עשורים שהיא נמצאת במיינסטרים התקשורתי, ונחשבת לאחת מהוותיקות והמוערכות בתחום. 

איזה טיפים היית נותנת היום לעיתונאי הצעיר שרוצה להיכנס לתחום? 

בסדנה עם הילדות אנחנו עוסקות המון בתקשורת, כי היום אין דבר כזה טיפים לאדם שרוצה להיות עיתונאי, כולנו עיתונאים, כלומר כל אדם הוא תחנת ייצור, הקלטה, שידור, עריכה, צילום, כתיבה, זה לא משנה איפה, במייל או בוואטסאפ. בכל רשת חברתית שתשתנה מחר. כולנו עיתונאים וכולנו אנשי תקשורת. כולנו צריכים לקבל בסיס לזה. כשאני הייתי ביסודי, אז אני הייתי הילדה העיתונאית של הכיתה, היא זאת שכותבת, היום כולם כותבים וכולם מצלמים. זה התחום שהייתי מלמדת ברמה הכי גבוהה מגיל צעיר. לדעת להבחין בין ניוז לפייק ניוז מגיל אפס. ילדים חשופים היום להמון פייק ניוז. ראינו את זה עם מתנגדי החיסונים. לדעת להבדיל בין אמת לשקר, עדיין יש דבר כזה בעולם. ילדים יודעים היום לכתוב רק עם אימוג'ים. בסדנה אנחנו עובדים על זה, הרי הם גונבים לנו את הבעת ההתרגשות. את היכולת להביע רגשות. צריך גם לקרוא הרבה. אני לא מאלה שהתייאשו מהקריאה. ההצלחה של הספר החדש מאוד משמחת אותי, וזה מוכיח שלספרים יש עוד חיות. לקרוא הרבה ולפתח את הסקרנות. יש המון אושיות שלא בשלות. אנשים שיוצאים בגיל צעיר ובלי מטען, והעיקר זה איך יצאה התסרוקת בבוקר, זה לא מחזיק. תביאו תוכן, תביא אג'נדה, תלמדו, תעמיקו במשהו. 

אני אוהבת לעקוב אחרי אנשים שנותנים לי ערך מוסף, אקסטרה והקשר. אני גם מנסה להיות כזאת, שאם אתה עוקב אחריי, אתה יודע מה אתה מקבל. קללות ועקיצות וציניות - אל תבנו על זה את החיים. 

סיוון רהב מאיר אומרת כי ילדיה כבר עוסקים בתקשורת בעצמם, דרך הפלאפון והדברים שהם שולחים אחד לשני, החל ממתכון מסבתא ועד סרטון של נגינה על הפסנתר. היא בוחרת לאחל להם, "שישמרו על פרטיות, כי זה הכי פרוץ היום. צניעות במובן של יש דברים שהם רק שלך. לא הכל בחוץ. לא כל הצעת נישואין ואירוסין, ולא כל דייט ולא כל ירח דבש ויום הולדת, לא הכל שייך לכולם. זה עוד דבר שהייתי רוצה לחנך את ילדיי ואת העולם, שיביאו ברכה באיזה כלי שהם לא ישתמשו, הרי הם יחיו בעולם שאני ואתה לא בדיוק בין את הכללים שלו. 

במבט של כ"כ הרבה שנים בתחום התקשורת, מה השתנה? מה השינוי הכי בולט?

זה נראה ראיון עם יעקב אחימאיר, אני רק בת 39. אבל באמת התחלתי בגיל 6, זה כבר 33 שנה בתחום. בוא נגיד ככה. מה שהשתנה לטובה, זה שיש יותר פלורליזם. אני הייתי כל היום בחדשות כילדה, 'הילדה מהטלוויזיה', בגלל ארבעה מאפיינים, היית גם מוכשרת, אבל הם עזרו לזה: הייתי חילונית, אשכנזית, שמאלנית ומהרצליה. חלק מהמאפיינים השתנו במהלך שנים, אבל העובדה שילדה כזאת היא המייצגת של הכלל הישראלית, היא ורק היא על המסך, זאת בעיה. היום אני חושבת שמתחילים להבין את הבעיה הזאת, גם באולפנים, אבל הם פחות חשובים, אבל גם בפיד, יש פתחון פה, יש רמקול לכל אחד. אתה מוכשר משדרות או מעוספיא? יש לך את זה? תעוף למעלה. זה לא היה עובר היום, ששוב ושוב הוזמנתי, זה לא פוליטיקלי קורקט, אי אפשר שאני אייצג את הילד החרדי, המזרחי, הערבי והעולה מרוסיה, זה לא עובר.

אבל וזה בדיוק הצד השני של אותו מטבע, הברכה שברשתות זאת גם הקללה, קללת הרדידות והשטחיות, קללת הפייק וקללת איבוד הפנימיות, האינטימיות והפרטיות לטובת כוחות גדולים מאיתנו. אחרי שהיללתי את צוקרברג, בסוף, כולנו עובדים אצלו, ולא רק שעובדים אצלו, אנחנו המוצר, אנחנו לא באים לקנות המבורגר, אנחנו ההמבורגר, הפרה, הסטייק, החברות הגדולות קונות אותנו. הרבה פעמים אני מרגישה בפיד שלי שאני משפיעה. כתבתי פוסט שהגיעה לחצי מיליון איש, אולי זה תיאטרון בובות שאחנו בסך הכל על חוט. זה כוח מטריד מאוד של הרשתות שיוצר עולם הרבה יותר שטחי, אני בגיל 6 היה לי עורך, אז הוא עזר לי. אתה צומח רק מתוך ביקורת. היו ברשתות נגיד שהייתי היום בת 6 ומפרסמת, הייתי מקבלת 100 לייקים ותגובות של "כל הכבוד", אבל לאן הייתי צומחת בלי הנחייה ובלי שיערכו אותי ויאמרו לי: "זאת לא כתבה טובה תכתבי אותה שוב". היום אף אחד לא עורך אותך, וככה זה נראה. 

הסיפור הוא לא רק 'ביבי' מול 'לא ביבי'

כאמור, במשך השנים, עברה רהב-מאיר מהרצליה לירושלים, מהמגזר החילוני לזה הדתי-חרדי, וגם בדעותיה הפוליטיות היא משויכת כיום יותר לצד הימני. למרות זאת, היא מצליחה לסחוף איתה ישראלים רבים, מגוונים ושונים, וייתכן שזה מה שגורם לאנשים לתהות לאיזה מגזר היא שייכת.

איזה מגזר את כן מרגישה שאת מייצגת? 

(רהב-מאיר צוחקת). "הגענו לשאלה הזאת. אמציא לך תשובה חדשה. אני מייצגת את המגזר האופטימי המאמין, מגזר שמחפש מכנה משותף. יגידו לך "היא חוזרת בתשובה", "היא חרדית", "היא ימנית". אני מניחה שההגדרות האלה די נכונות, בגדול ברור מי אני. אבל בטקסטים שאני מפרסמת אני לא מייצגת מפלגה מסוימת, בטח לא פוליטיקאי או מחנה מסוים. מי שמאמין שיש פה סיפור משותף וגדול, שקשור לתורה, שמתחיל באברהם אבינו, וחושב יש פה סיפור עצום, עם העם היהודי כולו, לא רק בישראל. הסיפור הוא לא רק 'ביבי' מול 'לא ביבי', כל הזמן אומרים לי, "למה את לא מדברת על זה", גם זה חשוב. אני לא אומרת שלא, אבל לא רק. יש לנו סיפור גדול מזה. שוב, אני לא מזלזלת, בטח אחרי החיסונים והסכמי השלום אני לא מזלזלת בהישגיו, אבל אני לא יכולה להמשיך ולחיות את פיד הימין מול פיד השמאל. אז מי שהתכנים מעניינים אותו - בכיף, ומי שלא, מוזמן שלא לעקוב, זה הסיפור שאני מספרת. 

אפרופו תכנים, איזה מוזיקה נמצאת באוזניות שלך ואיזה ספרים נמצאים על השולחן?

ספרים הכל מכל, וכל הזמן. אני משתדלת ללמוד, כיוון שיש לי שיעור שבועי להכין. אני לא צדיקה ואני לא לומדת לשם שמים. ברגע שאני חייבת אז אני מכריחה את עצמי כי יש לי שיעור, אז אני חייבת ללמוד. אז כל הזמן יש לי ספרים על הפרשה, על השולחן. הכי חדשים והכי ישנים, ומאגרים באינטרנט. כל הזמן מחפש חומר, ועכשיו על פסח. ספרים משתדלת שיהיה כל הזמן סביב הפרשה. 

לגבי מוזיקה, 'עקיבא' נכנס אצלנו בצורה חזקה בקורונה, כל שיר שלו נראה לי כמו המנון קורונה, 'רק עוד רגע', 'פשוטים', שזה שיר הקורונה שלנו, אבל כל פעם משהו אחר. הילדים אוהבים את 'ישמח ליבי' של יוני גנוט, עם המילים של הרב קוק, הילדים מנגנים את זה. ידידיה הוא שר המוזיקה בבית. מביא תמיד דברים חסידיים עמוקים, ניגוני חב"ד ועוד. 

פסח מתקרב, מאיזה עבדות או מצרים היית רוצה לצאת ולהשתחרר בקרוב? 

השנה זה לא קשה. אני חושבת שהעבדות של הקורונה, היא לא רק 'התחסנו - יוצאים מזה'. המיינד  שלנו היה משועבד השנה. את הרעיון הזה שמעתי מנועם ביטון בת 13 מצפת. בהגדה שאנחנו כותבות יחד היא הציעה את זה. היא כתבה: "כל השנה המוח שלי בדאגה , 'האם אני אכנס לבידוד', 'האם הייתי ליד חולה מאומת', 'האם אמא שלי תצא חיובית', 'מתי נחזור לבית ספר', 'ומה יהיה בזום'. אני מתגעגעת למחשבות אחרות", היא כתבה. ילדה בת 13, שבמשך שנה שלמה התודעה שלה 'נחטפה', ובעצם של כולנו. הלוואי שנרומם את השיח, שהוא מאוד הישרדותי, הוא רק חיובי או שלילי. הכל מתעסק בהישרדות, ולצאת מעבדות זה לרומם את השיח, לעבור לדבר על דברים אחרים, לרענן את הפלייליסט של הדעות ושל הנושאים. הלוואי שנצא מהתקופה, מהמיצרים האלה לרחבות ולשמחה.

שבוע אחרי שהספר שלך יצא, חתמת כבר על אלפי ספרים שיגיעו לפני פסח לקוראים, מה הכי הפתיע אותך? 

זה נורא כיף. מבצע החתימות נגמר, מי שרוצה לפגוש אותי באופן אישי - הלוואי, הלוואי שבקרוב יחזרו גם ההרצאות נוכל להיפגש, אני אחתום בכיף. כרגע הספר בחנויות ובאתר, עם מבצעים שונים, אבל המבצע לחתימות - נגמר.

אנשים קנו את זה כמתנה לחג לחמשת ילדיהם. היו לנו מקרים, שראינו שזאת אותה כתובת. הבעל מפתיע את אשתו והיא מפתיעה אותו, לפחות חסכנו להם את השליח כדי שיגיע ביחד. כל אחד אמר מה הוא רוצה בהקדשה, אז אני מוצאת את עצמי עם עט כותבת: "בריאות. בריאות. בריאות". עברנו כזאת שנה שהמילה הזאת היא התפילה שעולה מהלב של כולם, זה היה מרגש לכתוב את זה: "לסבתא, שסוף סוף נחגוג איתה את ליל הסדר", "לבעלי היקר שהיה כל השנה עובד חיוני" - מהסיפורים הקטנים האלה הבנתי מה כל אחד עבר, והלוואי שהמילה הזאת תתקיים בנו, וממנה נעלה הלאה לדרגות הבאות.