בימי שירותי כחייל סדיר צעיר בשריון, שירת איתי בפלוגת המסלול חבר חסר משמעת לחלוטין. הוא היה נהג טנק, מושבניק למשפחת חקלאים בעמק יזרעאל, שכבר בגיל 8 בערך נסע על טרקטורים וידע לפרק מנועים בעיניים עצומות. כשאני בגיל 14 בקושי קמתי לתפילה, הוא כבר היה ב-5 בבוקר על הרגליים לעבוד בשדה. הוא כאילו נולד להיות שריונר אבל אף מפקד לא הצליח להשליט עליו את מרותו. הוא עשה מה שהוא רצה. רק מפקד אחד בפלוגה הצליח לגרום לו לעשות את מה שהוא דורש ממנו. כשהגענו לפלוגה המבצעית והדיסטאנס נשבר, שאלתי את אותו מפקד במהלך משמרת ארוכה במחסום, איך הצלחת לגרום לו לעשות מה שאתה רוצה? והוא ענה: 'זה מאוד פשוט. נתתי לו את התחושה שהוא מחליט מה הוא עושה. במהלך טיפולים בטנק שאלתי אותו: מה אתה מעדיף לעשות קודם, לגרז או לנקות את תא הנהג? לבדוק שמנים או להחליף חוליה בזחל? הוא היה מרגיש שהוא בעצמו קובע ואני הרווחתי את כל האופציות אבל לפי סדר העדיפות שהוא בחר'.
וזה, אם תרצו, הסיפור כולו. החייל ההוא, הוא הבית היהודי. המפקד זה אריה דרעי. וכשאנחנו צריכים לבחון האם הבית היהודי השיג הישג היסטורי או הישג סביר שהיה יכול להיות הרבה יותר טוב, אנחנו יכולים להגיד שאותו חייל בחר את מה שמועדף עליו ואפילו בתור חייל צעיר הוא עשה מה שבראש שלו, או להבין שלבחור דיינים מתוך הרשימה שאריה דרעי בחר, זה נחמד, ויש דיינים טובים, אבל לא באמת אנחנו בחרנו אותם.
יש כאלו שנוהגים לבחון את מבחן הדרך אל המטרה, יש כאלו שנוהגים לבחון לפי מבחן התוצאה. יש עוד מבחן: מבחן הפוטנציאל. האם אפשר היה להשיג תוצאה הרבה יותר טובה. במבחן הזה התשובה היא חיובית ולפי זה נכשלנו. נכון שהאויב של הטוב זה הטוב מאוד. רצוי להסתכל בעין טובה על המציאות ולהכיר תודה על מה שיש. אבל האויב של הטוב מאוד זו ההסתפקות בטוב. 'ככה זה פוליטיקה' אומרים לי, 'צריך לדעת להתפשר', וגם זה מובן. אבל פוליטיקה זה עוד דברים: זה להשתמש בכוח שיש לך, זה לשדר כוח אבל לא בכאילו, באמת. זה לקבוע מה הרף התחתון של העקרונות שלך שממנו לא תרד, כי אם לא תעמוד בקווים האדומים שלך כבודך יירמס ותצטרך לעבוד פי כמה יותר קשה כדי לרכוש אותו בחזרה.
צריך להיות הגון. כל חברי הוועדה שיבחו את עבודתה של איילת שקד מאחורי הקלעים ואת היכולת שלה להגיע להסכמות ולגבש להן רוב. אבל הבאג המרכזי שהיה בעוכריה של הציונות הדתית כל כך הרבה שנים- לא תוקן. כך היה וכך נשאר: החרדים 'מתאבדים' על מי שהם רוצים וגם על מי שהם לא רוצים, מוכנים לפרק את הקואליציה בשביל זה, ובסופו של דבר למרות נחיתותם המספרית(הזמנית) בוועדה הצליחו לקדם את מי שרצו. הציונות הדתית למרות עליונותה המספרית וכוחה הפוליטי הלא מבוטל הסבירו ש'אין מושלם', ו'צריך להתפשר' ו'אתה אף פעם לא יוצא כשכל תאוותך בידך'.
במבט מעל, שני דברים עיקריים הפריעו לי בכל החודשיים האלה של בחירת הדיינים:
הראשון, הפער בין ההצהרות לבין המציאות. לפני ההצבעה בוועדה, אילת שקד הצהירה מעל כל במה: לא אסכים לפסילת דיינים. אנחנו נבחר את הדיינים הטובים ביותר שאנחנו נרצה ואף אחד לא יקבע לנו. בפועל, כל מי שש"ס שמה עליו וטו לא נבחר. שקד הייתה זו שקבעה את רף הציפיות מפעולותיה בוועדה. היא לא יכולה להלין כשלא עמדה ביעדים שהיא עצמה העמידה לעצמה.
שקד הייתה יכולה להגיד בתקשורת: 'פסילת דיינים מסיבות לא ענייניות לא מקובלת עלי בכלל. אני אעשה הכל כדי שייבחרו תלמידי חכמים, ישרים, שמעורבים בדעתם עם הבריות ויחלצו את העשוקים מיד עושקם. עם זאת, מהיכרותי את הנפשות הפועלות ואת האינטרסים המפלגתיים של החברים האחרים בוועדה, ומתוך העובדה שהרוב שיש לנו בוועדה לא מספיק כדי למנות את מי שאנחנו רוצים ללא הסכמתם, אני יודעת שייתכן וניאלץ להתפשר'. שקד ידעה שבן מנחם בן 40 גם לפני חודשיים. היא ידעה שהרב אוריאל לביא התמנה לאב"ד ירושלים בתמורה להסרת מועמדותו. היא ידעה את כל הסיבות שהוצגו לאי בחירתם. למה יצאה בהצהרות?
לאחר שהתבררו התוצאות, הפומפוזיות המשיכה. במקום להגיד מונו שלושה דיינים לציונות הדתית בחרה במודע לגמרי איילת שקד להגיד שנבחרו ארבעה דיינים מהציונות הדתית. הרב מיכאל עמוס שלמד בצעירותו בישיבת הכותל אבל הוא ומשפחתו היום חרדים לכל דבר ועניין. למה להגיד ארבעה במקום שלושה? זה פחות היסטורי?
עוד דוגמא: השרה שקד יחד עם סגן השר הרב אלי בן דהן נלחמו על מינויו של הרב שלמה שפירא. כשהיה רק מקום אחד (מלבד הרב איגרא) אריה דרעי העדיף את הרב לוז בגלל שהוא ספרדי ונלחם כדי שהוא יהיה ולא שפירא. מה עשו? הוסיפו עוד שלושה תקנים של דיינים(ככל הנראה על חשבון ביה"ד האזורי), שזהו רעיון יצירתי וחכם, ואז מינו גם את הרב לוז וגם את הרב שפירא. שזה בערך כמו שאשתי ואני נריב מי ירחץ כלים ואחרי כל הריב, במקום להכריע בין שנינו, אני אלך ואקנה מדיח כלים. אין לי שום בעיה עם הפתרון ששקד ובן דהן מצאו אבל אי אפשר להגיד "כולם חשבו שנמנה רק שני דיינים ובסוף הכנסנו שלושה".
אין דיין
העניין השני, הוא רמת השיקולים של בחירת הדיינים:
לפני כחודשיים התחלנו כתב 'כיפה' דאז, נתנאל לייפר ואני, לצלול לתוך הוועדה למינוי דיינים. נפגשנו ודיברנו עם חברי וועדה, למדנו את הדרישות, את הבירוקרטיה ונחשפנו לפוליטיקות שמניעות את הגלגלים של מינוי הדיינים בישראל. ככל שצללנו פנימה לפעמים היה קשה להאמין שזהו התהליך. שכך הוא נראה ושאלו השיקולים.
לאחר הבחירה השבוע, אמרה חברת הוועדה ח"כ סוויד בתקשורת 'בחרנו דיינים שרובם ראויים'. לפעמים עלתה התחושה, ככל שביררת על כל דיין, שאין שום דבר ענייני בהליך הבחירה. קרבה משפחתית, קרבה חברית, חצר חסידית, קרבה מפלגתית או ארץ מוצא. ככה נבחרים היום, שנת תשע"ו, דיינים לבית הדין הגדול. כך למשל נבחר דיין שננזף גם על ידי הרב עמאר וגם על ידי נציבות קבילות השופטים על מעשים הרחוקים מדרכם של דיינים הגונים בביה"ד הגדול. אומנם היה גם דיון ענייני ורוב הדיינים באמת ראויים שנתכבד בהם אבל הדיון הענייני לא היה נקודת המוצא.
קחו כדוגמא את הרב יאיר בן מנחם שלא מונה. מוסכם בפי כל שהוא מטאור. תלמיד חכם, מקצוען, מזג שיפוטי טוב. הוא כתב מספר פסקי דין בחמש השנים שהוא בביה"ד בצפת לעין ערוך יותר ממועמדים אחרים שנבחרו ומכהנים כדיינים שנים רבות. הסיבה הרשמית שהוצגה לאי בחירתו היא גילו הצעיר. בפועל, מאחורי הקלעים, כל מי שדיבר עם אנשי ש"ס הבין שהגיל הוא רק הכיסוי הרשמי. יש כאלה שטענו שדווקא משום שהוא עילוי, ש"ס ביקשה ספרדי שלא יתבלט יותר מדי ויאפיל על האחרים. יש כאלה שטענו שהאגו של אנשי דרעי שניסו להוריד אותו מהתפקיד (בדומה לאופן שהסירו את מועמדתו של הרב אוריאל לביא שקיבל בתמורה לכך להתמנות לאב"ד ירושלים, עסקה מוזרה בפני עצמה אם מדברים על האופן שבו מתמנים דיינים) והוא לא הסכים, הביא לכך שלא היו מוכנים בשום פנים לראות אותו נכנס לביה"ד הגדול.
וגם הגיל עצמו. הרב בן מנחם הוא בן 40. זה אכן גיל צעיר מאוד יחסית. אבל גיל צעיר יכול להיות פרמטר אחד מתוך כמה. הוא לא יכול להיות הסיבה היחידה שתמנע ממנו להיכנס לביה"ד. אם זה רק הגיל אבל מכל הבחינות האחרות הוא דיין מעולה שבמעולים? רק העובדה שהוא צעיר צריכה למנוע ממנו להתמנות ומעם ישראל להפסיד דיין מצוין? ורק בשביל ההשכלה הכללית: הרב לאו נבחר לתפקיד הרב הראשי לישראל, ראש הרבנים, בגיל 46. גם לו וגם לרב יצחק יוסף שמשמש כנשיא ביה"ד הגדול, ושניהם יושבים יחד כדיינים בביה"ד הגדול- אין כושר לדיינות. הם לא עברו את המבחנים ומעולם עד שנבחרו, לא כתבו פסק דין אחד. האם שניהם יכולים לטעון שהרב בן מנחם לא ראוי להיות דיין בבית הדין הגדול רק, ואך ורק, בשל גילו?
בבחירות הבאות
בשורה התחתונה, ספק גדול אם קול אחד ייגרע ממניין הפתקים של הבית היהודי בקלפי בבחירות הבאות. רוב הציבור לא עוסק או מתעניין בנושאי דת ומדינה. רוב הציבור הדתי לאומי להערכתי לא יודע בכלל באיזה רחוב נמצא ביה"ד הגדול ובטח שלא ראה אותו מבפנים. הח"כים של הבית היהודי ברובם, כבר כתבנו לא פעם, לא מעוניינים לעסוק בסוגיות דת ומדינה. זה נראה סקטוריאלי מדי. יש כאלו שיסברו שזה משום שיש נושאים גדולים יותר וחשובים יותר.
הוויתור של הבית היהודי על מינוי הדיינים התחיל בעצם במהלך המו"מ הקואליציוני לפני כשנה. לאחר שהתברר לש"ס שאיילת שקד תתמנה לשרת המשפטים הכניסו החרדים תנאי שיו"ר הוועדה למינוי דיינים לא יהיה שר המשפטים כפי שהיה עד היום, אלא השר יובל שטייניץ. הם הבינו שמקורבו של ראש הממשלה יהיה הרבה יותר מחויב אליהם. בבית היהודי הסכימו. עצם העובדה שהבית היהודי הסכימה לדון על ביה"ד הגדול לפני שמימשו את הרוב שיש להם בבחירות לביה"ד האזורי היה ויתור נוסף. הוויתור על מנכ"ל בתי הדין היה עוד מקום שהבית היהודי לא הלכו עד הסוף. אולי זה בגלל שנראה להם שזה לא מעניין את הציבור ואולי הם אפילו צודקים. את ההגדרה שלהם כמפלגת הציונות הדתית, זו שרואה במדינה יסוד כסא ה' בעולם, שתפקידם הוא לדאוג לצביונה היהודי של מדינת ישראל ברוח הראי"ה קוק- את ההגדרה הזו הם עדיין לא התחילו לקיים. לא כותל, לא שבת, לא כשרות, לא מקוואות. בשום נושא מהנושאים האלו כמעט ולא נשמע קולו של הבית היהודי.
צריך להגיד: הטבת שירותי הדת במדינה הוא לא עניין סקטוריאלי. הוא סיפור של כלל האזרחים. של גרים, של נשים, של מתגרשים ושל מתחתנים. אם נמשיך להתייחס לזה כאל עניין סקטוריאלי בבחינת הצהרתו של בנט "לא נהיה יותר משגיחי כשרות", בשלב מסוים תיפול ההבנה לציבור שזו לא באמת המפלגה שמייצגת את הציונות הדתית.