במוצאי שבת, יא במרחשוון, לפני 13 שנה, הובא החייל החטוף נחשון וקסמן למנוחות עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. כמאה אלף איש השתתפו בהלוויה וכאבו את כאב המשפחה. רבות דובר על תחושת האחדות שהתעוררה בין כל חלקי העם באותם ימים דרמטיים. מאות אלפי מנחמים הגיעו לבית המשפחה ומעל 50 אלף מכתבים מכל רחבי העולם התקבלו בבית ההורים."נחשון, בני, השאיר חותם בעולם הזה". אומרת בהתרגשות האם, אסתר וקסמן " בתשע עשרה שנות חייו הוא עשה יותר ממה שאנשים עושים גם בתשעים שנה".
התשובה לשבר: עשייה
השבוע חל יום הזיכרון ה-13 של נחשון וקסמן הי"ד. בני משפחה, חברים מתנועת הנוער עזרא ומישיבת חורב בה למד, עמיתים לנשק וידידי המשפחה התכנסו יחדיו ללימוד משותף לזכרו. "נחשון שהיה נשמה גדולה השאיר אחריו מורשת לעם ישראל", מציינת וקסמן, "מורשת של אחדות".
אסתר, איך אחרי אסון כזה הצלחת לאסוף את השברים ולהמשיך?
"בנסיבות שבהן מצאתי את עצמי היו לי שתי אופציות:להתמודד או להתמוטט. הרגשתי יותר טבעי, אינסטינקטיבי, להיכנס לחדר שלי, להתאבל ולהתפרק לרסיסים אבל ידעתי שיש לי עוד שישה ילדים הזקוקים לי. הבנתי שמגיע גם להם אמא ולכן לא נתתי לעצמי את הלוקסוס הזה להישבר".
האם הזמן שחלף מקהה ולו במקצת את הכאב?
"מי שאומר שזה הופך להיות קל עם השנים לא יודע מה הוא שח. עבורי זה רק הולך ונהיה יותר קשה. כל שמחה משפחתית שהוא נעדר ממנה, החדר שהוא לא ישן בו, הכיסא בבית הכנסת שנשאר ריק, החוויות שהוא איננו חווה".
אז מה עושים?
"ההתמודדות היחידה שיכולה לסייע באובדן שכזה זו עשייה. צריך למצוא מה גורם למשמעות בחיים ולפעול. לקחת את האסון שהוא גורל ולבחור בייעוד שהוא על פי הרב סולובייציק זצ"ל, הדרך בה אנו בוחרים להתמודד עם מה שהכתיב לנו הגורל מלמעלה. להבין שהאסון קרה אך השאלה מה אני בוחר לעשות עם זה. אני שאלתי את עצמי כיצד אני אוכל לקדש את שמו של בני ואת שם ה בעולם והתחלתי לפעול לזכרו".
אסתר וקסמן ובעלה יהודה פועלים במסירות להנצחת בנם. הם הוציאו לאור ספר לזכרו, ארבעה ספרי תורה נכתבו על שמו, נחנך בית-ספר לנדידת ציפורים בלטרון, לזכרו ולזכר סרן ניר פורז. הוקם על שמו מרכז להבנה וסובלנות, בית מדרש, בית הכנסת שבו התפלל נקרא על שמו, הוקמה קרן להשאלת מכשירים נשימתיים לקשישים ולתינוקות, והוקם בית "שלווה" מרכז לילדים מוגבלים, הקרוי "בית נחשון".
קולם של נחשון ורפאל
אסתר וקסמן (60), בת לניצולי שואה גדלה בבית דתי-ציוני. היא נולדה בגרמניה שלאחר המלחמה וכתינוקת עברה עם הוריה לגור בארצות הברית. "יום אחד" ,נזכרת אסתר, "בעת שהתפללתי ובנה ירושלים בכוונה רבה שאלתי את עצמי איך אני מתפללת מידי יום בכמיהה לירושלים בעוד אני נמצאת בסך הכל במרחק של כרטיס טיסה ממנה. באותו הרגע בשלה בתוכי ההכרה שמקומי בארץ ישראל ובאמת ב"ה מימשתי זאת ועליתי לבדי ארצה".
לאחר עלייתה הכירה את בעלה יהודה. הם נישאו והקימו את ביתם בירושלים.
מה הייתה המשמעות עבורך לגור עם משפחתך בירושלים?
"עבורי לגור בירושלים זה בבחינת הגשמת חלום. ללדת את שבעת ילדיי בבית החולים שערי צדק אשר בירושלים, לגדלם ולחנכם בעיר שאלפיים שנה התפללנו לשוב אליה זה להיות ממש חלק מההיסטוריה. גם היום, לאחר שנים זה עדיין מרגש אותי".
לאסתר ויהודה וקסמן נולדו שבעה בנים. נחשון ז"ל הוא בנם השלישי ורפאל (21), הצעיר שבילדים, בעל תסמונת דאון.
"לבני נחשון הי"ד נדם הקול, לא המתים יהללו י-ה, ומאז מותו אני משתדלת לשמש לו לקול" אומרת וקסמן ומוסיפה: "גם קולו של בני רפאל בעל תסמונת דאון לא נשמע. בפעילותי בבית שלוה אני מנסה להשמיע את קולם של שני בניי".
כיצד?
"בבית שלוה (ר"ת:שחרור למשפחה ולילד המוגבל - ר.ג ) הקרוי "בית נחשון" והמטפל בילדים ותינוקות בעלי פיגור, עיכוב התפתחותי, תסמונת דאון היפראקטיביות ועוד אני מוצאת המשך לדרכו של נחשון שטיפל בחייו במסירות רבה ברפאל אחיו. הבית הזה הוא ההנצחה הטובה ביותר לבני, יותר מכל אנדרטה".
יש לך מסר אישי למשפחות החטופים?
"לא דיברתי עד היום עם התקשורת בעיקר כי הסיפור שלנו נגמר רע כל כך, טראגי כל כך, וחשבתי שעדיף שלא אפגע במורל של משפחות החטופים. היום אני פותחת את פי אך ורק בהשראת דברי הרב קוק זצ"ל, שאמר: "אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר; אני מדבר כי אין בי כוח לשתוק". הסוף שלנו היה מר אך אני מקווה בכל מאודי שלמשפחות החטופים יהיה סוף אחר, שמח".
"אני פונה למשפחות שליט, גולדווסר ורגב בחיבוק גדול ומבקשת מהם: אל תתייאשו, תמשיכו לקוות ולפעול ככל יכולתכם להשבת הבנים. אנחנו איתכם".
להיות ראויים
בתקופה האחרונה מלווה את אסתר וקסמן תחושה קשה.
"עליתי ארצה כשנה לאחר מלחמת ששת הימים. באותה העת אהבת עם ישראל והחיבור לאדמת הארץ היו משותפים לכולם. חיינו בהכרת תודה על הנס הגלוי שהתרחש לנגד עינינו. היום, זו כבר איננה הארץ שאליה הגעתי מתוך התלהבות ציונית, כבת לניצולי שואה, לפני 37 שנה".
מדוע?
"לצערי כיום בחלקים רחבים בעם, הציונות היא פוסט. השחיתות פושה במערכות השלטוניות, אידיאליים ונתינה הם כמעט מחוץ לתחום וצעירים רבים לא מעוניינים להתגייס. אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להיות ראויים לארץ הזו".
וכיצד לדעתך נוכל להיות ראויים?
"כאמרתו הידועה של רבי זושא מאניפולי: "בעולם הבא לא ישאלו אותי מדוע לא היית משה רבנו? אלא מדוע לא היית זושא? על כל אחד ואחד להיות הזושא הכי טוב שהוא יכול להיות ורק כך נהיה ראויים למתנה הגדולה שנקראת ארץ ישראל".
הראיון המלא מתפרסם בעלון ארגמן