משה ליאון לכיפה: "אני איש הציונות הדתית, מי ידאג לנו טוב ממני?"

בין מוסכים לחניונים, מאחורי התחנה המרכזית בירושלים, שוכן מטה הבחירות של משה ליאון - המתמודד לראשות העיר ירושלים. בחוץ מכוניות צופרות תחת השמש הירושלמית, בפנים חשמל באוויר. אווירת בחירות המאפיינת במפות על הקיר, כרזות בחירות וסטיקרים שמנסים לשכנע שליאון יציב את התושבים לפני הכל. מדבר אחד אי אפשר להתעלם: המועמד ששמו נקשר ב“דיל“ בין ליברמן לדרעי אינו רק חובש כיפה סרוגה, אלא גם מוקף בכאלה. דתיים רבים מתרוצצים בין חדרי המטה, לוחשים לאוזנו, מתדרכים פעילים בטלפון. בעוד הציונות הדתית מגמגמת ונוטה יותר לתמוך בראש העיר המכהן, ניר ברקת, המטה של ליאון משדר תמיכה דתית-לאומית מוצקה. כזו שאין לערער אותה, בעד שום ספין שבעולם.

ובתוך החדר פנימה אני פוגש בליאון, כיפה סרוגה גדולה לראשו ובכיסו כרטיס ביקור של משרדו, משרד רואי החשבון השביעי בגודלו בישראל. הוא איש עסקים נמרץ שעשה די והותר לביתו (עד לפני מספר חודשים בגבעתיים, כיום בירושלים - בשל הבחירות), לשעבר מנכ“ל משרד ראש הממשלה ויו“ר חברת רכבת ישראל. אני רוצה לשאול אותו מה לעזאזל מחפש תושב גבעתיים, איש עסקים מצליח, שיכל להשתלב בתפקידים בכירים בפוליטיקה הארצית, בראשות ירושלים. אבל הוא מקדים אותי בשאלה אחרת.

ליאון במפגש עם תומכים, לפני כשבועיים (צילום: מטה ליאון)

”אני לא מבין“, שואל ליאון, ”מדוע הציונות הדתית לא עומדת מאחורי מועמד ציוני דתי. מדוע היא הולכת שולל אחרי ברקת, ראש העיר המכהן, שרק מפזר הבטחות למה יקרה בחמש השנים הבאות. כאילו יש כאן מתמודד חרדי מול מתמודד חילוני, או מתמודד חילוני מול מתמודד חילוני אחר. אני בשר מבשרכם, אני איש הציונות הדתית. מי ידאג לנו טוב ממני?“.

ליאון, וזה ניכר על פניו, מתוסכל. ”אני מכיר את הציונות הדתית היטב, אני בקשר טוב והדוק עם ראשיה ובכיריה. ציפיתי להרבה, לזה לא ציפיתי. אני לא מבין מדוע הציונות הדתית לא משכילה לתמוך באדם סרוג כיפה, שילדיו ונכדיו למדו ולומדים במוסדות הציונות הדתית. אני לא צריך לפזר הבטחות, יש לי קבלות ויש לי כיפה סרוגה על הראש. ציפיתי למינימום של קרדיט, כמי שהזרים כספים רבים להתיישבות כשכיהנתי כמנכ“ל משרד ראש הממשלה ובהמשך כיו“ר הרשות לפיתוח ירושלים“.

אני שואל אותו על ה“דיל“ שהביא אותו להתמודד בבירה ירושלים, אותו ”דיל“ שנרקם בין אביגדור ליברמן יו“ר ”ישראל ביתנו“ לבין יו“ר ש“ס אריה דרעי. אני מציע לליאון לחשוב, אולי ה“דיל“ הזה עומד בינו לבין המגזר. ”דרעי הוא חבר שלי“, הוא מודה, ”גם ליברמן. גם בנט, גם אורי אריאל. אני חבר של כולם, עובד עם כולם. אז מה? אני אומר לכם בצורה ברורה - אי אפשר להיות ראש העיר ירושלים ללא תמיכת החרדים. אין דבר כזה. הציונות הדתית, למרות כל מה שמנסים לצייר, היא לא לשון המאזניים בבחירות המקומיות בירושלים. ללא תמיכה חרדית אין לאף אחד סיכוי. אז למה הציונות הדתית לא אומרת - סחטיין, יש לנו סיכוי לראש עיר דתי לאומי שנתמך על ידי החרדים. זה היסטוריה, זה חסר תקדים. במקום לזהות את ההזדמנות הזו, את התקווה לשינוי, הציונות הדתית נשארת על הגדר“.

ליאון טוען כי ”ברקת הפקיר את הציונות הדתית במהלך הקדנציה הקודמת“. הוא מתייחס להיטלי סלילה של מאות אלפי שקלים על בתי כנסת, על חוסר במקוואות בשכונות רבות בעיר ובניהן גבעת משואה, לכך ש-400 תלמידי בית הספר הדתי לאומי ”ארץ המוריה“ בהר חומה לומדים במבנים ארעיים ו-600 חניכי סניף בני עקיבא בבקעה מצטופפים במבנה המתאים ל-100 חניכים בלבד, לחניכי ”עזרא“ בפסגת זאב שפועלים ללא סניף קבוע ולכך שברקת, חרף כל ההבטחות שהבטיח ועדיין מבטיח - עדיין לא הצליח להביא למינויו של רב ציוני דתי לירושלים. בעירייה בה לציונות הדתית אין אפילו נציג דתי לאומי אחד במועצה הדתית ירושלים, ליאון טוען כי ברקת בעיקר מדבר, בעוד הציונות הדתית מאוהבת בו, נופלת שביו בקסמיו. הולכת אחריו שולל, לקראת קדנציה נוספת בה, לדעתו, הציבור הדתי לאומי יופקר.

”אני מתחייב לעשות הכל למען רב ציוני דתי“, הוא אומר לכיפה, ”בי לא צריכים להטיל חשד מפני שאני זוכה לתמיכה חרדית. גם ברקת זכה לתמיכה חרדית בקדנציה הקודמת, אחרת לא היה נבחר לראשות העיר. זה ברור. אני מגלם בתפקידי את תפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית, שקצת שכחנו ממנו - להיותה גשר איתן בין הציבור החילוני לציבור החרדי. חבריי הטובים ביותר הם חרדים, אחרים הם חילונים - אני רואה בעצמי גשר בין שני הציבורים הללו בירושלים ובכלל. אני נפגש איתם, אני מסתובב בשכונות, אני דואג גם להם. יש לנו הזדמנות, כפפה להרים יחד, לחזור לתפקידנו כגשר בין הציבורים והמגזרים בישראל“.

את הביקורת על תמיכת החרדים, שכמו הרחיקה את הציבור הדתי לאומי משורותיו, ליאון דוחה בעובדות: ”ברקת נפגש עם אריה דרעי וביקש את תמיכתו, לפני שדרעי הודיע על תמיכה בי. מה היה קורה אם דרעי היה תומך בברקת, האם הציונות הדתית הייתה מושכת את ידיה גם ממנו? מה מלמד עצם הניסיון הזה לתמיכת דרעי?“.

”אני לא חושב שראש עיר דתי לאומי, כמו שאני מקווה להיות בעזרת השם, יכול לישון בשקט במציאות בה בחומת שמואל מתפללים בערבי שבתות בחניונים וברחובות מפני שאין מספיק בתי כנסת. זה משהו שאני רוצה לעשות ברגע שאבחר - בין היתר - להקים עוד בתי כנסת בשכונות בהם מתפללים במבנים ארעיים במקרה הטוב, או בחניונים במקרה הגרוע. לברקת זה לא אכפת ואני לא מצפה ממנו לגלות אכפתיות, הוא אדם חילוני. אני, כאיש הציונות הדתית, מתכוון לדאוג גם לזה“, הוא אומר.

לליאון תוכניות רבות לירושלים, מרביתן מתמקדות בתושבים. בעוד ברקת, לטענתו, התמקד בתדמיתה של ירושלים כלפי יתר תושבי המדינה, הוא מתכוון לפעול בתוך הבית פנימה. ”מי שמסתובב כאן ברחובות יודע איך העיר נראית מבחינת ניקיון וסדר, ולא צריך לגור כאן לא חודשים ולא שנים בשביל לראות זאת. ההפך, אני חושב שדווקא התושבים אולי קצת התרגלו ללכלוך, לזיהום ולריח. מיד כשאכנס לתפקיד אני מתכוון לדאוג לכך, במלא המרץ. העיר הזו יכולה וצריכה להיראות טוב יותר“.

נוסף לסוגיית הניקיון, ליאון מציג תוכנית להגדלת היצע הדיור בירושלים, באמצעות פרויקטים של פינוי ובינוי, תמ“א 38 והסרת החסמים בבירוקרטיה העירונית. נקודה נוספת שקרובה לליבו ועומדת במרכז המצע שלו, היא סוגיית החינוך: ”ירושלים עומדת במקום ה-135 בארץ מבחינת אחוזי הזכאות לבגרות. זה נתון מזעזע. חייבים לשפר את רמת החינוך, שנמצאת בשפל המדרגה גם אם ’מנקים‘ מהססטיסטיקות את בתי הספר הערביים והחרדים“.

רק לקראת סוף פגישתנו אני מצליח להשחיל את השאלה שלא הצלחתי להציג בתחילת הראיון. אני מנסה להבין מליאון מה הוא עושה בירושלים, מה היה כל כך נורא בגבעתיים או בתפקידים הציבוריים, בפוליטיקה הארצית או בעולם העסקים. ”אני לא זקוק לג‘ובים“, הוא אומר, ”עשיתי קריירה, עשיתי לביתי. הייתי יכול למלא עוד שורה ארוכה של תפקידים בכירים במגזר הציבורי בישראל - אבל שום תפקיד לא מעניין אותי כמו תפקיד ראש העיר ירושלים. זה התפקיד הציבורי היחיד שמעניין אותי, אחרת אשאר בעולם העסקים. אני פועל מתוך שליחות, מתוך רצון להחזיר את העיר הזו לתושבים שלה, לשפר אותה ולקדם אותה - ויש מספיק מה לעשות בנושא הזה. אני רק עדיין מנסה להבין למה אתם, הדתיים, לא מזהים את ההזדמנות ההיסטורית לראש עיר ציוני-דתי, בשר מבשרכם. אני מקווה שהתמיכה הזו עוד תגיע“.