כשקמה המדינה היו בארץ פחות ממאה חסידי ברסלב. מבודדים, מבוזים ומושפלים - אפילו בעיני החברה החרדית. כיום - רק לחוזרים בתשובה של ברסלב, יש בארץ כמאה ישיבות.
הרב אמנון יצחק, שהופעתו כרב תימני מהמאה ה-19, וסגנונו ידוע, ממלא אולמות ואצטדיונים כמעט מדי שבוע. רבבות קלטות שלו מופצות ברחבי הארץ, ואלפים שומעים בצמא את דבריו.
ארגון "ערכים" הליטאי, ממלא כמעט מדי שבת בסמינריונים ליהדות, המיועדים לאקדמאים וסטודנטים. ההצלחה מרשימה וכך גם המשפחות שמשנות את אורח-חייהם לחיי תורה ומצוות.
לחסידי בעלז (כן, כן אלו עם הגבריים הלבנות והפאות המגולגלות מסביב לאוזן) יש מרכז ללימודי יהדות הפעיל זה ארבעים שנה בשינקין פינת רוטשילד. הוא שוקק חליים כמעט כל ערב.
ומה עם חב"ד והרב ראובן אלבז וישיבת אש התורה, ובטח שכחנו מישהו. ואילו לציבור הדתי-לאומי, שמתלבש ואוכל כמו החילונים, והולך לצבא ועובד יחד איתם, ומשרת במילואים איתם, וצורך את אותה תרבות, ומזמזם אותם שירים - אליו החילונים לא באים, ולא רואים אותו כאופציה לחיפוש הרוחניות והמשמעות בציבור החילוני?! מדוע, למען השם, החילונים והמסורתיים יעדיפו (כמעט) תמיד את החרדים?!
בשונה מהירדים הציבור הדתי-לאומי תורם הרבה מעבר לחלקו היחסי באוכלוסיה. ע"פ נתוני הרמטכ"ל 50% מבוגרי קורס קצינים, הם חובשי כיפות סרוגות. גם חלקם בבתי הקברות הצבאיים גדול לאין שיעור. הם מצויים בכל רמות גם בכלכלה, במסחר, בתעשייה. גם בפרויקטים לאומיים אחרים הכיפות הסרוגות נוכחות הרבה מעבר לגודלם: בקליטה עליה, בעמותות עזרה לזולת, ביישוב הנגב. ולמרות כל זאת, החברה הישראלית לא סופרת אותם, ולא ממש מתחשבת בהם.
החרדים לעומתם, לא מעורבים, לא מתגייסים, ולא יוצאים מהקונכייה. אבל כשישראלי טיפוסי כבר מחפש רוחניות, יהדות או שורשים הוא (כמעט) ולא יפנה לדתי הלאומי שעושה איתו מילואים - אלא דווקא לחרדי שיפגוש במקרה ברכבת.
החרדים כמו, עוד קבוצות בחברה הישראלית, נחשבות ל"אחר" האולטימטיבי, כזה שהמיינסטרים של גבר-חילוני-אשכנזי-מבוסס לא שייך אליו, וידיעות אחרונות וערוץ 2 לא מכוונים את שפתם אליהם. כאלו גם אוכלוסיית העולים מרוסיה, מאתיופיה, הערבים-הישראלים, המתנחלים והפלשתינאים.
אבל בשונה מכל הקבוצות הללו, המתנחלים והדתיים-לאומיים, הם היחידים שאינם שייכים למיינסטרים, אבל משתוקקים בכל נפשם, מאודם ולבבם להשתייך אליו. לפחות לזכות בהכרה, בלגיטימציה, בחיוך. בתת-המודע של הסרוג הממוצע פועל הדחף של "שרק לא יגידו הדתי הזה, שרק יאהבו אותי, שרק יגידו שאנחנו בסדר". מין נשמה של עבדים לרוץ כל פעם למראה, ולראות אם הם מסורקים ורחוצים מתחת לכיפה הסרוגה.
והציבור החילוני מריח את זה. והוא אינו רוצה להיות עבד.
וכך - למרות שבקורס קצינים הם 50%, ולמרות שבעליה ובחינוך ובקליטה וברווחה הם מובילים ודוחפים ויוזמים, יש להם השפעה כל-כך מעטה על המערכות הללו.
הדיסוננס הדהים הזה, בין מעורבות אדירה לחוסר השפעה, הוא הבסיס עליו נוצר החיכוך בין הציבור הדתי-לאומי לחברה החילונית. יש לו המון מה להגיד, אבל הוא מתבייש. הוא מלא באידיאלים מהתורה, אבל בטוח ששירי רחל ומבצע אנטבה שווים יותר. הוא "רוצה להשפיע", אבל מחפש אישור מהתרבות השלטת.
לסתירה המובנית הזו, לא יכול להיות פיתרון של כניעה, התבטלות או רפיסות: יש לך מה להגיד, לתרום או לשנות -תעמוד בכל העוז והגאווה מאחריו. ולו מהסיבה הפשוטה, שאף אחד לא יתרום זאת לשיח הציבורי חוץ ממך. צריך לשים על השולחן את העובדה הכואבת: יש מתח מובנה בין החברה הדתית-לאומית ושאיפותיה לזו החילונית. אבל מקור המתח אינו עולם הערכים הדתי-לאומי, אלא הרפיסות הנפשית שעימה הוא בא.
וכל זה יתחיל להשתנות ביום בו יפסיקו הסרוגים לרצות למצוא חן, יפסיקו לבדוק האם אוהבים אותם או שונאים אותם, ויפסיקו "לרצות להשפיע". ביום בו בתת-המודע יחשבו: "כזה אני - TAKE IT OR LEAVE IT. יש לי הרבה מאוד מה לומר ומה להגיד בענייני יהדות, ואשמח להשמיע אותם בכל הזדמנות, אך דעתך כתגובה לא משנה לי, וגם אם לא תאהב אותי בגלל התורה הזו - לא אזוז מעמדתי". אולי לא יאהבו אותם - אבל מאוד יעריכו ויכבדו.
הכותב, הוא יו"ר סיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל