היום מציינים בעולם את יום השואה הבינלאומי. בתאריך הזה גם ימלאו 70 שנה לשחרור אושוויץ. המושג "שחרור" הוא לא מדויק. אמנם היהודים השתחררו מידי הנאצים ומההשמדה השיטתית, אך רובם לא קמו ועזבו את המחנות. לא היה לאן ולא היה עם מי.
50 אלף יהודים היו במחנות עם השחרור. רובם נשארו שם והמחנות הפכו למחנות העקורים. במציאות הבלתי רגילה הזאת החלו היהודים לבנות את חייהם מחדש, לחזור לצלם אנוש. הרצון לחיות היה חזק יותר מהכל.
מלבד הצורך הביולוגי הטבעי בהקמת משפחה, היה צורך גדול להקל על הבדידות. שורדי המחנות היו צריכים נחמה ונקמה והקמת משפחה הייתה התשובה שלהם לנוראות השואה ורבים מהם אף ראו בה נקמה ישירה בנאצים.
על פי מחקר שערכה ד"ר מיכל שאול, מנהלת מרכז עמיטל להוראת השואה במכללה האקדמית הרצוג, עולה כי בימים שלפני השואה היו רק אלפים בודדים של תלמידי ישיבה בכל אירופה. השואה והחורבן גרמו לניצולי השואה להתגייסות חירום לשיקום הדור. "הם הבינו שזה 'להיות או לחדול'.
היא מספרת כי "במחנות העקורים התקיימו חתונות המוניות, ובברגן בלזן נולדו מעל 2,000 תינוקות בתנאים הקשים, ובאין משפחה בסביבה השכנות התגייסו לתמוך ביולדות הטריות".
ד"ר שאול התמקדה במחקרה בשיקום החברה החרדית לאחר השואה. ולטענתה, בחברה החרדית היו משתדכים לפי ייחוס, שנות לימוד של החתן בישיבה, והנדוניה שכל צד יוכל להביא איתו. השואה הפכה את כל הנתונים הללו ללא רלוונטיים.
השידוכים במחנות העקורים נעשו על ידי בני זוג שלקחו חסות על צעירים לא נשואים (או שבני זוגם נספו בשואה) וניסו לשדך זוגות על פי מוצאם (הייתה עדיפות לשידוך מאותה עיירה) ואף סייעו להם באופן פעיל בהכנות לחתונה.