חמוש במצלמה צמודה, המון מוטיבציה ופתיחות לדבר אל עצמו כל ערב בדרך הבייתה, החליט אבישי מזרחי, בן 36, מנהל חטיבת הביניים בתיכון אמ"ית בר אילן נתניה, להשתתף בסדרה חדשה של ערוץ 10 על חייהם של מורים בישראל. מצלמות הערוץ ליוו אותו, את תלמידיו ואת משפחתו במשך חצי שנה, במסגרת תכנית דוקו-ריאלטי בשם "אחרי הצלצול" שפרק הבכורה שלה יוקרן הערב (ד').
"הגיעו אלי במפתיע" מספר מזרחי. "תחקירנית של ערוץ 10 ששוטטה בפייסבוק קראה פוסטים בנושאי חינוך שאני כותב". מזרחי מוכר בזכות פוסטים ארוכים ואישיים שהוא כותב בפייסבוק הנוגעים לחינוך, משפחה, יהדות ועוד. "היא יצרה קשר וסיפרה לי בגדול על תכנית דוקו-ריאלטי על אנשי חינוך ומשם זה התחיל להתגלגל". בסדרה מופיע מזרחי לא כמנהל חטיבת הביניים אלא כמורה לספרות של כיתה י"א.
מה המשמעות של "דוקו-ריאלטי", איך הצילומים התנהלו בפועל?
"הם ציידו כל אחד מהמורים במצלמה אישית, סטייל 'מחוברים', נתנו לכל מורה הדרכה בצילום ותוכן, איך לעשות את זה טוב, נכון ומעניין. הייתה תקופה שבה כל ערב קיבלנו פידבקים על הצילום ועל התכנים. כל ערב הגיע שליח לקחת את כרטיס הזיכרון. דברים שלא צולמו טוב ביקשו לצלם עוד פעם. אני אישית שלחתי עשרות שעות צילום גם מבית הספר וגם מהחיים האישיים שלי, הסדרה היא לא רק על מה שקורה בתוך בית ספר. נתנו לי סטנד לרכב והנסיעה הבייתה כל יום במשך חצי שנה הייתה שעה ארוכה של מונולוגים ארוכים לתוך המצלמה. לסכם את היום, לנתח אותו". בנוסף, הגיע צוות צילום מלא ומצוייד למספר ימי צילום בבית הספר.
 |
|
(צילום: רונן פדידה)
צוות המורים שהשתתף ב"אחרי הצלצול"
|
חצי שנה דיברת לעצמך ברכב, מוזר לא?
"למצלמה צריך להתרגל, צריך להתיידד איתה ולהבין שהיא הולכת להיות חלק מהחיים שלך בחודשים הקרובים. כשזה קורה זה הופך למעניין, קודם כל ברמה האישית, כי לאט לאט אתה נפתח יותר, מדבר יותר ומרגיש יותר בנוח מולה. בהתחלה זה נראה אינפאנטילי" מודה מזרחי, "אתה נוסע ברכב ומדבר לעצמך, צריך להתרגל לזה".
"בהתחלה אמרתי לעצמי 'אני מול הכיתה, אני מדבר אליהם, יש לי קהל' ואחר כך זה הפך להיות משהו יותר יומני-אישי. סוג של יומן וידיאו. המצלמה נכנסה גם לבית הספר למקומות אחרים, לשיעור, לישיבת מחנכים, אתה מראיין תלמיד או מתעד איזשהו אירוע שקורה. היא נכנסת גם לבית ולחיי הילדים. רק על זה צריך לעשות סרט- על איך אנשים מגיבים כשנוכחת מצלמה, מי טבעי ומי פחות טבעי. אנחנו גם צילמנו בלי סוף, אבל מה שיעלה בסדרה אלה דברים שבעריכה טוו אותם כקשורים אחד לשני".
מזרחי התייתם מאביו בגיל 16, מה שלטענתו הטביע בו מגיל צעיר חרדת מוות ותחושת זמניות בעולם. מצלמות הסדרה ליוו אותו ופתחו פתח לפתירת טראומות ישנות "לקחתי את המצלמה איתי לאזכרה של אבא שלי. עשיתי בבית הקברות תדריך לילדים שלי על כל מי שקבור שם מהמשפחה שלי, היה לנו שיח אחר כך על חיים בלי אבא. במקביל בבית הספר היה לי מפגש אבות ובתים, מבחינת צוות העריכה היה כאן קשר ברור" מסביר מזרחי.
"אבא שלי נפטר בגיל 48, וזה משהו שתמיד היה בתודעה שלי, שזה הגיל המקסימלי שאפשר להגיע אליו" אמירתו של מזרחי נשמעת מנותקת מדמותו האנרגטית והאופטימית בסדרה. "קשה לי לדמיין את עצמי יותר גדול מאבא שלי, זה משהו שמלווה אותי, יש לי תודעת מוות גבוהה ברמות, חרדתיות ממוות, תחושה שהחיים קצרים. השעון שלי הולך ואוזל- זו תודעת החיים שלי, ומשהו בסדרה הזו קצת שחרר את זה".
מזרחי מספר כי הסדרה פתחה לו פתח להתמודדות אחרת עם הנושא "זה הגיע מהמון כיוונים בסדרה. יש סצנה מפתיעה, שצולמה, שהבן שלי שואל אותי פתאום 'אבא מה יקרה ביום הולדת 48 שלך?' דיברתי על זה המון בסדרה ואחריה משהו נרגע בי במובן הזה, זה עלה כל כך חזק בצילומים שכנראה שהיה צריך להנכיח את זה ולהעלות את זה כדי להשתחרר מהמקום ההוא. לא יודע אם אני אחצה את גיל 48 אבל לפחות זה פחות מטריד אותי" חותם אבישי בחיוך.
 |
|
(צילום: מתוך הסדרה באדיבות ערוץ 10)
|
הסדרה מציגה מציאות או שהיא ערוכה ומבויימת באופן שלא לגמרי משקף את מה שקרה?
"הכל סצנות שקרו והתרחשו באמת, אבל כדי לייצר עוד יותר דרמה חיברו למשל בין בדיקת מתכונות וריצה שלי לבית החולים כשאשתי לקראת לידה, בשביל יצירת הדרמה, אבל זה בסך הכל דברים שקורים. יש שם כמה נושאים מאוד נפיצים ששאלת העריכה תהיה בהם קרדינאלית. בפרק השני למשל יש ישיבת מחנכים שהעיסוק שלה הוא בכל הנושא של התמודדות של נערים עם פורנוגרפיה וסמאטרפונים, חינוך לצניעות ואיך מדברים על זה עם בנים. הייתה ישיבה חזקה וטעונה וסוערת- מה מתוך זה יעלה על המסך? אין לי שמץ".
אתה מפחד מהעריכה?
"קצת. כן, האמת היא שקצת. אין לי את תודעת 'איש המגזר הרדוף', זה פחות מטריד אותי ברמה הציבורית.
אני לא אנטי ממסדי ולא אנטי מגזרי ולא מישהו שבא לבעוט במשהו, אני מאוד ידידותי, אז קשה לי להאמין שזה יוצג אחרת. זו תהיה עבודת אומנות לקחת דברים שלי ולהפוך אותם ב-180 מעלות למשהו אחר".
"אני לא יודע מה יעלה בסוף על המסך אבל הבימאית אורנה בן דור, שהיא אדם מאוד מוכשר ומעניין, והיא גם אולטרה שמאלנית בהשקפותיה ותל אביבית, כל פעם הופתעה לטובה מדברים שהיא ראתה, גם צוות הצילום. אתה מעביר שיעור, אבל אחרי השיעור ניגשים אליך האיש סאונד והמקליט ומשתפים אותך ומתווכחים איתך, הם היו לגמרי שם. הצלם הראשי של הסדרה ביקש ממני ללמד אצלנו בעקבות המפגש איתו. הוא רוצה ללמד קולנוע וצילום. הם ממש ממש התחברו לילדים, לשיח ולאווירה- גם במקומות מפתיעים".
הפרק הראשון בסדרה, שישודר מחר בערב, מתמקד במזרחיות ועדתיות, נושא שיש למזרחי הרבה מה לומר עליו. "מה זה מזרחי? זה חמסה, זה מופלטה? זה כפיים ופשטות, עממיות, אוכל טוב? זאת בשורת המזרחיים?" מזרחי שואל בתמיהה. "פתאום דיברנו על מושגים אחרים לגמרי כמו מסורת מול מרדנות- זו בשורה אחרת".
[embed]https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1848556602030036&id=100006271415123[/embed]
צוות העריכה והבימוי של הסדרה בחר להתמקד בקשר של מזרחי עם אחד מתלמידיו, יוצא העדה האתיופית, גם הוא יתום מאב, שהעמיד לא פעם את מזרחי מול שאלת העדתיות. "תלמיד מתוק לגמרי, אני מכיר אותו היטב. הוא ניגש אלי יום אחד לפני כמה שנים, כשעוד היה בחטיבה, במבט שובה לב ואינסוף תום ושאל אותי 'הרב, המשיח יכול להיות אתיופי?'. נורא התרגשתי מהשאלה הזו, כמובן שאמרתי לו כן, אבל בלב אמרתי לעצמי 'אם יש עוד ילד אחד שיש לו ספק אם המשיח יכול להיות אתיופי או לא אז כנראה שהוא לא יגיע'".
מזרחי מספר כי המצלמות ליוו את הקשר בין השניים בבית הספר ומחוצה לו "אני מאוד מחובר אליו וכנראה לא סתם, הוא גם התייתם מאבא בגיל צעיר. יש לו קונפליקט האם בכלל להשקיע בלמידה לקראת בגרות, הוא ספר במקצועו ועושה עבודה מדהימה ותוהה למה בכלל להשקיע בלימודים. הסדרה מלווה את הדמות שלו, הגעתי למפגש עם אמא שלו, נוצרים בעצם המון חיבורים. מה שקורה בבית ספר זה גם קצת ראי לדברים שקוראים בבית" אומר מזרחי.
איך הילדים שלך הגיבו להשתתפות שלך בסדרה?
"הילדים שאלו אותי 'מה היית צריך את זה? שחקן אחר מרוויח כסף כשהוא משתתף בסדרה, אתה משקיע אינסוף זמן ואנרגיות בלתי פוסקות ולא מקבל. הסברתי לבן הקטן שלי שיש הבדל בין לעמוד ולדבר מול חמישה אנשים, לעמוד מול כיתה שלמה, או לחילופין להעביר הרצאה לכל חטיבת הביניים- לכאורה אתה משקיע את אותו הזמן אבל הגעת ליותר אנשים. לחשוב ש-400-500 אלף איש יצפו בשיעור שלך זה ואוו, זה חזק, יש תחושת השפעה חזקה, לאן אתה יכול להגיע, ומחנכים ב-DNA שלהם רוצים להיות משפיעים, לשנות, להאיר".
אישתך זרמה עם זה?
"לא" מזרחי צוחק. "האמת היא שלא, היא שונה ממני במהותה. זה שהיא איפשרה את זה כבר היה דבר נפלא. היא מופיעה מעט בסדרה אבל היא פחות הייתה בעניין של להתראיין מול הצוות, גם עכשיו טיפה מביך אותה שהיא הולכת להופיע על המסכים של כולם בבית, אבל היא התחתנה איתי, זה לא מהיום, היה ברור לה שמתישהו גם דברים כאלה יגיעו" צוחק מזרחי.
איך התלמידים התמודדו עם הנוכחות של המצלמה בכיתה?
"היו תלמידים שלא היו בעניין להצטלם ולא הכרחנו אותם. בסדרה רואים כיתה של 20 תלמידים למרות שהם שלושים, לא כולם היו שם. יש תלמידים שהסדרה הזאת הרימה אותם, הם עוד לא ראו את עצמם על המסך וכשזה יקרה זה יכול להיות עוד יותר חזק ועוצמתי, אבל פתאום כששמים עליך זרקור ואומרים לך 'אתה חשוב לנו, אתה מעניין אותנו' זה מוציא דברים מאוד טובים ומעניינים".
כשאני שואלת את מזרחי כמה שנים הוא בתחום ההוראה הוא עונה בפשטות "אני חוגג בי"ט כסלו 36, אני חושב שאני 36 שנה בתחום", את המורים האחרים שהשתתפו בסדרה, פגש מזרחי רק בצילומי היח"צ לקראת העלייה על המסך, אך הוא מאמין כי כל מחנך הוא כזה שעוסק בתחום מגיל אפס. מזרחי עצמו גדל בקרית שמונה ולמד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה, לאחר מכן היה במחזור הראשון של ישיבת ההסדר בפתח תקווה, שם למד מהרב שרלו, הרב סתיו, הרב שי פירון ועוד. " אחרי שבע שנים בישיבת ההסדר, נשארתי לעבוד כר"מ בישיבה התיכונית של הרב שי פירון, הייתי שם שש שנים וגרנו בעטרת, אחר כך הציעו לי לנהל את חטיבת הביניים באמי"ת בר אילן נתניה ועברנו לאור עקיבא".
אשליית הנצח
אני שואלת את מזרחי איך צילומי הסדרה השפיעו עליו לטווח רחוק, לא מזמן נפרד מזרחי מהמצלמה והמונולוגים הארוכים למולה ברכב הפכו לנחלת העבר ואנחנו עוברים לשיח מורכב בנוגע למשמעות של צילום ושימור "אחת השאלות המעניינות, בכלל בתיעוד, היא אשליית הנצח" אומר מזרחי. "הייתה לי שיחה עם הצלם הראשי, ורואים שיש לו תודעה של נצח 'מה שלא נכנס לי למצלמה, הוא מתפוגג, הוא נעלם, הוא לא יהיה אחר כך'. זאת משימת הקודש שלו".
"הוא נתן לי כל מיני דוגמאות של אנשים שהוא צילם ויש כאן איזושהי אשלייה, אי אפשר להגיד שמימד הנצח הוא קולנוע. אבל זה מעורר אותך לחשוב כל הזמן, איזה מעשים שאני עושה, איזה פעולות שאני עושה, שיעורים שאני מעביר- מה שייך לתודעת הנצח ומה נעלם ומתפוגג. זו שאלה מרתקת שפתאום כשאתה מצטלם לסדרה היא מעסיקה אותך. ברמה האישית, זה סוג של תרפייה, אין מה לומר. יום יום אתה חוזר מבית ספר ומדבר חצי שעה על מה עשית, ומנתח ומדבר על זה, עם מצלמה אומנם, אבל זה משחרר כל מיני מתחים ומועקות".
 |
|
(צילום: רונן פדידה)
|