אנחנו עולים במעלה הר הבית. יחפים. חפויי ראש. הכיסים ריקים, לא הרשו להכניס סידורים. אנחנו נעמדים כמה מטרים לפני הכניסה- פרקי תהילים אחרונים לפני שנכנסים. בפנים אסור למלמל. המשטרה והוואקף אוסרים. אם מישהו ייתפס ממלמל- הוא יעוף. הוא הפר את הסדר.
אנחנו נכנסים בשער המוגרבים, השוטרים מחייכים וצוחקים. כמוהם גם התיירים והילדים שמשחקים מסביבנו. להם מותר להיכנס איך שהם רוצים ועם מה שהם רוצים. הם גם יכולים ללכת איפה שהם רוצים. הם לא חוששים מכרת.
אנחנו מצטופפים לשמוע דברי הסבר על השערים והמבנה הכללי של ההר בסוף ימי בית שני. מנסים לדמיין איך נראה בניינו המפואר של הורדוס.
אנחנו הולכים בצעדים חפוזים. אני רואה את אחד החברה מגרד את הפה במשך דקות ארוכות. אני מסתכל ומנסה להבין מה הוא עושה. הבנתי. הוא ממלמל פרק תהילים. אני חוכך בדעתי לרגע ומגחך מבפנים. כל כך פתטי מצידו. כל כך שפל. אם כבר נתפלל- נתפלל עם גאווה. נרד מההר ונצעק בכל כוחנו. כאן, לא נכנע לצורך הסדיסטי שלהם לראות אותנו מתענים בנסיונות להתפלל. אני משתדל להתרכז ולהקשיב להסברים של הרב ושוב מנסה לדמיין את עולי הרגל המציפים את המקום. מנסה לדמיין את הלוויים על דוכנם ואת הכהנים במרוצתם. מנסה, אך לשווא.
 |
|
צילום: nagillum cc-by
|
אנחנו עוצרים מתחת לעץ ושומעים עוד הסבר. וממשיכים, ושוב עוצרים. כאן היה זה ושם היה זה. פה עמדו הם, ושם היו אלה. אנחנו עומדים רחוק כי אסור להתקרב יותר. אנחנו טמאי מתים. אמנם טבלנו הבוקר ואתמול בלילה, אבל אין לנו פרה אדומה.
אנחנו הולכים, והשועלים מהלכים בינינו.
הלב מתלבט אם הוא רוצה להיות פה. אבל זה כבר מאוחר מדי. הגלגל הענק התחיל להסתובב.
השפתיים מתחילות למלמל תפילה חרישית לאבא, ללחוש פרקי תהילים, ואחריהם מי שברך ספונטני בנוסח אישי. השכל מתווכח וטוען שזה פתטי. ומושפל. השפתיים ממלמלות בלי הרף. שהשכל יישאר בישיבה. ממשיכים בהליכה ומפחדים. מרגישים לראשונה מהו מורא מקדש. מקיימים מצווה שמעולם לא קיימנו. רוצים להשתחוות. מאד מאד רוצים. מחפשים דרך. אין סיכוי, שועלים עליך שמשון.
יוצאים. קורעים קריעה קטנה בחולצה.
והנה נקרע לו קרע ענק בלב.
והקרע, כמו קרע על אב ואם, הוא קרע שלא יכול להתאחות. הלב, כמו החולצה- מסרב להשלים עם מציאות האבדן. הלב, כמו החולצה, יישאר מעתה קרוע- עד בוא יום ה הגדול והנורא.