"מסיבת ההפתעה למדינה" שאירגן המיליארדר משכה אליה רבבות חוגגים שנהנו מהופעות ומתקנים לילדים. החוגגים שמחו להודות למארגן הנדיב תוך הבנה שמדובר בצעד נוסף בדרכו לפוליטיקה. 250 אלף ישראלים אחרים העדיפו לפקוד את הגנים הלאומיים ואתרי המורשת
חג העצמאות מאחור. ימים של שמחה ואור במלאת חמישים ותשע שנים לתקומתה של המדינה.
ההתלבטות בדבר הצורה בה ראוי לציין את היום החשוב מלווה אותנו מאז קום המדינה. האם ניתן להצטרף לאווירה הכוללת של החגיגות תוך התעלמות מהמשמעות הרוחנית, הדתית של היום? כיצד להתייחס לבמות השונות ומה מקומנו, אם בכלל, בהן?
אולם, אני מבקש להתמודד עם שאלה אחרת, כבדת משקל, שליוותה את הדיון הציבורי מסביב לאירועי החג. האם מסיבות העצמאות צריכות להיות ממומנות על ידי מליארדר פרטי המחלק "לחם להמונים"? היעלה על הדעת שאדם פרטי יזמין כל כך הרבה אנשים למסיבת הפתעה(...) .
כלי התקשורת עסקו בשאלה בהרחבה. רובם תקפו את גידאמק והבהירו את הסכנה הגלומה במעשיו. אולם, אנו מצווים לדון בשאלה זו בצורה מקיפה יותר:
בשנים האחרונות, מדינת ישראל הולכת ומפריטה עצמה. חולים זקוקים לחברות הי-טק שיממנו תרופות שאינן בסל התרופות, ניצולי שואה מקבלים סיוע מנדבנים, בשכונות המצוקה ארגוני צדקה מקימים מועדוניות ובתי תמחוי, ועוד. והנה, פתאום, ביום חג העצמאות, לקראת מסיבת החג, נזכרו כל כלי התקשורת לשאול: היכן המדינה? למה היא לא דואגת לאירועי החג?
אכן, ניתן להבחין בין המקרים שונים, ואף על פי כן, אני חש שאל לנו מלהביע זעקה לנוכח מגמות ההפרטה במכלולו תחומים.
מצוות ישוב ארץ ישראל התייחדת בכמה היבטים. לדעת הרמב"ן, קיומה של המצווה תלוי בשאלת הריבונות היהודית: "שלא נעזבנה ביד זולתי מן האומות לשממה" (הוספות לספר המצוות, ד). עלינו לשאוף להקמתו של שלטון יהודי, צבא יהודי, מס הכנסה יהודי, וכו . לכן, תלמידי הגר"א שעלו לארץ והתגוררו תחת שלטון זר, לא קיימו את מצוות ישוב הארץ בשלמות.
ר צדוק הכהן מלובלין, מדגיש את חובת הריבונות: "אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלווה... והיינו שהם אדוני הארץ... דההיא אישיבה דווקא כדרך ישיבת הארץ בשלווה ובממשלה, דזה נקרא ישיבה, והיינו בזמן שבית המקדש קיים. ומשחרב בית המקדש, אע"פ שלא גלו [כולם] ממנה, גם היושבים בה אין נקראין יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם, כמונו בח"ל, אין זה נקרא ישוב שיושבים בה בישיבה, רק גרות בעלמא, ולא מקיים וישבתם" (ר צדוק הכהן, דברי סופרים, סי י"ד).
אולם, בהמשך דבריו חידש רבי צדוק שריבונות יהודית כוללת לא רק שלטון וריבונות אלא עצמאות כלכלית. מדינה הנסמכת על כספי תורמים ונדבנים, לא מביאה לידי ביטוי הולם את ריבונותה.
החידוש הוא שהוקמה מדינה, מסגרת כוללת המקדשת שם שמים במוסריותה ודואגת לכלל היושבים בה.
גם כשמנה הרמב"ם את שמונה המעלות שבמצוות הצדקה, בראש הרשימה הציב את מי שמונע את הצורך בצדקה!
לפיכך, חובה עלינו שלא להסיט את הדיון המרכזי . העיסוק בפועלו של מר גידאמק פוגע בשאלה המרכזית העומדת על הפרק: מדוע מדינת ישראל הסתלקה מחובתה לדאוג לכל הנזקקים?
מדוע הדאגה לעניים, לנכים, לעולים חדשים ולתושבי הפריפריות הפכה להיות נחלתם של הנדבנים?
מה זה אומר על המדינה שלנו? ובעיקר, כיצד אנו מפסיקים להתפעל מכל תרומה ומכל נדבן ומבינים שכך, מתבטלת ריבונותה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
-
כיצד נוכל לתרום לשינויו של המצב? איך נעורר מודעות ציבורית המדגישה את תפקידה של המדינה?
-
מה צריך להיות יחסנו לפועלם של נדבנים? לחזק? להביע מחאה או דאגה? האם נין לחלק בין אירועים שונים?