הרבה גבות הורמו עם יציאת אלבומו החדש של אהרון רזאל, “קבעתי את מושבי בבית המדרש". הגבות שלא הורמו, כנראה פשוט נשארו מורמות מאז שיצא הסינגל הנושא את אותו השם. הזמר המצליח אמנם לא תלה את הגיטרה, הוא ממשיך להקליט ולהופיע מחוץ לשעות הסדרים, ובכל זאת היה משהו מפתיע מאוד בהחלטה לדבוק בתורה. הקשר בין רזאל ללימוד התורה אינו חדש, הוא הביע כמה פעמים בעבר את דעתו עליה, וגם הקדיש לה כמה שירים (“חגיגה", “דרך חדשה"); ובכל זאת, ספק אם מישהו ציפה לדיסק שלם שעוסק בתורה, ואפילו העטיפה שלו מעוטרת בחיקוי של דף גמרא. צעד בלתי-צפוי גם בקנה מידה של המוזיקאי שמעולם לא היה צפוי במיוחד.
אבל מה שאולי עוד יותר מפתיע הוא המקום שבו רזאל לומד תורה - כולל חרדי-ליטאי מן המניין. למה זה מפתיע כל כך? כי אהרון רזאל כבר התקבע כאחד מסמלי המגזר הדתי-לאומי. אמנם בשנים האחרונות השוק החסידי ה"אלטרנטיבי" התרחב מאוד, אבל עד לא מזמן לרזאל הייתה שליטה בלעדית בפלייליסט הסרוג. כששולי רנד היה שחקן תיאטרון, אביתר בנאי היה זה ששר את "מתי נתנשק" ואודי דווידי - חוץ משני גמלים וגדי לא ידעו אז מיהו, התרבות שלנו התבססה על "הסנה בוער”, "צא מן התבה” ו”זמן הגאולה”. בכל אירוע מגזרי, מליל לימוד בהושענא רבה דרך מחנה סיירים ועד להפגנות ימין בכיכר רבין, היה ברור מראש מי יופיע בתכנית האמנותית. הוא עצמו אמנם לא הגדיר את עצמו כציוני דתי, אבל זאת הייתה הנישה היחידה שהייתה יכולה לקלוט אותו; העולם החילוני לא כל כך הכיר אותו, העולם החרדי לא כל כך ידע איך לעכל אותו, ורק הציבור הדתי לאומי קיבל אותו בזרועות פתוחות ובצימאון גדול למוזיקה מסוג חדש. אז עכשיו, פתאום, מי שהיה בשר מבשרנו חוצה את הקווים לישיבה חרדית, במקום ללמוד בישיבות שבהן נמצא הקהל הקבוע שלו.
 |
|
(רזאל. צילום: יחצ)
|
האמת היא שזה לא רק עניין של נישה וקהל. גם את תפיסת העולם של אהרון רזאל, כפי שהיא משתקפת מבין השורות של שיריו, קשה להגדיר כחרדית. רזאל הוא זמר הבית של אסכולת האתחלתא דגאולה. התפיסה הזאת הופיעה אצלו בהדרגה, קמעא קמעא; בהתחלה הוא אמר שהוא שומע ינון ואליה, ב"שיר ציון" הוא כבר דיבר יותר על תקופתנו (בפרט בעטיפת האלבום, למי שזוכר), עד שבא "ותחזינה עינינו" באלבום הקודם, ופשוט קבע שהנבואות של אחרית הימים מתגשמות לנגד עינינו. גם ב"קבעתי את מושבי" אפשר להבחין בגלוי בקץ המגולה, “פירותיה מתוקים וזה סימן לבוא הגואל" (ב"דף הגמרא" שבעטיפת הדיסק מופיע המקור המפורש ממסכת סנהדרין, זה שמככב בכל מאמר על ראשית צמיחת גאולתנו). ואף על פי כן, רזאל קבע את מושבו בישיבות שבהן לא תשמעו בשום אופן דיבורים כאלה.
התשובה המתבקשת היא שאנחנו יכולים להאשים בזה רק את עצמנו. אהרון רזאל פנה לישיבה חרדית, מאותה סיבה שאחיו יונתן לומד בכולל חרדי, שזו גם אותה סיבה לכך שרבים מבעלי התשובה מוצאים את מקומם בישיבות חרדיות. כשמחפשים ישיבה, זה מה שמוצאים. לציבור הציוני דתי יש תורה גדולה, תורה עם בשורה חדשה, אבל לא מספיק אנשים שמעו על זה.
לעולם הישיבות הדתי לאומי יש הרבה מה להציע לרזאל ולשכמותו. זה עולם שחושב מחוץ לקופסה, שמרחיב את אופקי החשיבה שלו, ויש בו מענה הרבה יותר גדול ורחב למי שיש לו נשמה של יוצר. שלא לדבר על העובדה שבישיבות האלו מדברים במפורש על מוזיקה, על אמנות, על יצירה, על התרחבות של התורה לכל תחומי החיים. זמר יכול לשבת בבית מדרש חרדי ולהסתפק בדיון על גדרי מוקצה בשבת, והוא יכול גם לשבת בבית מדרש שבו מדברים על המשמעות של מה שהוא, באופן אישי, עושה בחייו. מנסים להסביר את הצימאון התרבותי של הדור החדש, דנים במשמעותה של הבעת תוכן דרך שירה ונגינה, שואלים מה המקום של כל התחום הזה בעולם הרוחני. במקרה של האחים רזאל, לא כל כך משנה איפה הם ילמדו, אבל זו תמונת ראי של כל מחפשי הישיבות - ובכללם הרבה אנשים מחוץ למגזר הדתי, שחלקם עושים את צעדיהם הראשונים בעולם של תורה ומצוות. יש לנו כל כך הרבה מה להציע להם, אבל הם לא באים, פעמים רבות מפני שהם פשוט לא יודעים על זה. התורה הגדולה, החדשנית ופורצת הדרך שלנו נשארת בגבולות הגזרה המגזריים, כלואה בעלוני שבת ובספרים שמופצים רק אצלנו. וכך רבים מפספסים אותנו, ואנחנו מפספסים הרבה.
ואולי זאת בכלל לא הנקודה. אולי באמת אהרון רזאל לא מתאים לישיבות שלנו. זה אולי קצת מכליל, אפילו מאוד מכליל, אבל ייתכן שדווקא באותם בתי מדרש שמדברים על התרחבות התורה לכל תחומי החיים, לא היה יכול לצאת אלבום כמו "קבעתי את מושבי". הפזמון החוזר של רזאל הוא גם הפזמון החוזר שלהם, אלו ואלו דברי אלוקים חיים וצריך את כל סוגי החיילים; אבל את ההמשך פחות שומעים שם. צריך לשרת בצה"ל, צריך להשתלב במערכת המשפט, צריך להיכנס לאקדמיה, צריך לחבר את התורה לכל תחום אפשרי בחברה, אבל סתם להישאר בבית המדרש? כמו בגלות? טוב, ברור שצריך אנשים שיעשו את זה, אבל אנחנו לא נבוא ונעשה מזה שיר. שיר פירושו התהדרות בהישארות בעולמה של תורה, ובמגזר שלנו מתהדרים בעיקר ביציאה ממנו לעולם החול. איש עסקים שמקדיש שעה ביום לדף יומי, או פרופסור שמשלב את הגמרא עם המחקרים שלו, אלה האנשים שבדרך כלל זוכים אצלנו להערכה. קבעת את מושבך בבית המדרש? שכוייח, תעשה את העבודה שלך בשקט, ואל תשכח פעם בשבוע להפיץ תורה בשכונת המצוקה הקרובה לבית מדרשך. או לפחות תעשה איזה תואר במקביל.
המילים של "דעתי עליה" יכולות להופיע בבתי המדרש הדתיים לאומיים בהתחלה של שיעור, בתור "הוה-אמינא", שאחריה הרב יסביר שאנחנו לא יושבים ומתגעגעים לתורה, אלא מכניסים את התורה למקום שבו אנחנו נמצאים. לא עוסקים במשא ומתן וחולמים על הישיבה, אלא מנהלים משא ומתן באמונה על פי ההלכה והמוסר. זה באמת נכון, באמת חשוב לשלב את התורה בכל התחומים, ועדיין - חסר אצלנו קול שישיר מתוך געגוע לתורה. שיגיד בפה מלא: נכון, אני מקדש שם שמים, מיישם את ערכי תורה ועבודה ומקדש את החול, ועם זאת אני מת לחזור לאהלה של תורה.
אהרון רזאל כבר לא צריך את חובשי הכיפות הסרוגות כמו פעם, יש לו קהלים חדשים. הדיסק החדש סולל לו את הדרך ללב בני ברק, והדיסק הקודם הראה שהוא יכול גם להסתובב בתל אביב. אבל אנחנו צריכים אותו. חסרים לנו עשרה אנשים שיעמדו על הגג ויצעקו: נכון שזה וזה דברי אלוקים חיים, אבל אני קבעתי את מושבי בבית המדרש. למרות, ודווקא בגלל, שהגיע זמן הגאולה.