ימים אלו, ימי ההספד לאריאל שרון ז"ל, מזכירים לי לא מעט את ימי חשוון האפרוריים, בהם מציינים את הירצחו של יצחק רבין ז"ל. כאז גם כעת, על גבי הזיכרון והשכול, מועצמת דווקא זווית אחת מתכונות הדמות, והמורשת המדינית שהוביל מקבלת מעמד של אמת מוחלטת.
ניתן להבחין בהתלבטויות וחיבוטי הנפש העוברים על בני הציונות הדתית הנולדים מניסיון אמיתי להתאחד עם האבל הלאומי מחד, אך מאידך מחוסר רצון להסכים עם תוכנו המנוסח בכיוון מסוים בלבד. רצון זה באחדות, גורם לא פעם לטשטש עקרונות הנוגעים בעצם זהותנו וקיומנו.
בכל זאת, גם זה יכול להיות נסבל. "את המחלוקות נשמור לימים אחרים" אמר האומר, סבלנות הלא היא סבל.
אולם, תגובתו של כבוד השר נפתלי בנט, יו"ר המפלגה בה אני חבר ועידה, למי ש'סטתה' מהקו אותו שרטט, קוממה אותי. השלילה וההשתקה של דעת ח"כ אורית סטרוק, המייצגת את מי שקשה לו או חלוק על הקו המאופק הזה היא בעיני בלתי סבירה ובלתי מוסרית. סתימת פיות זו, כאשר היא באה דווקא מכיוונו של אדם הרוצה להנהיג ולהוביל אמירה ציונית-דתית ייחודית, קשה היא שבעתיים.
צריך להודות בכנות, אצל רבים מאיתנו, מתהפכת הבטן לשמע שמו של אריאל שרון. עקירת הישובים מגוש קטיף ומצפון השומרון צרובה כטראומה בקנה מידה של דורות, וההשלכות הלאומיות, הציבוריות וגם המשפחתיות של גירוש זה, עודן בלתי ניתנות להערכה ובוודאי שלא להכלה.
יתרה מכך, החשש מפני מהלך נוסף שכזה, חלילה, שיחתוך חלקי מולדת וחלקי אברים של קהילות, משפחות ושל אנשים פרטיים, מקנן בליבו של כל אדם שרגש יהודי ואפילו אנושי בקרבו.
אולי לא מנומס לומר, אבל, כן! תחושת רווחה (מסוימת) אחזה ברבים כאשר הבולדוזר, שחדל מלבנות והחל להרוס, הפסיק להיות ראש ממשלה לפני 8 שנים. תחושה זו הייתה מוחשית בליבם של לא מעט אנשים, כשם שהחשש והחרדה שקדמו לרווחה זו היו חדים ואמיתיים.
קשה לי להתעלם מהסגנון הפטרוני: "דבריה (של סטרוק) חמורים ביותר, ואסור היה שייאמרו",
והתוספת שלא איחרה לבוא: "הבהרתי את הנושא בשיחה אתה. היא הוציאה הודעת תיקון והתנצלות". חברת הכנסת צריכה להתנצל כשמגלה שדבריה אינם תואמים את גישתו של ראש המפלגה?
אם אינך רוצה לתת לגיטימציה לתחושות האלו אינך חייו, אדוני היו"ר(למרות שלדעתי, דבר זה מצופה ממך, כמנהיג). תסתייג, תמחה, אבל "הבהרתי"??
מפלגת הבית היהודי אינה מפלגה של אדם אחד, דעה אחת ותחושת בטן אחת. את דעתי ושל רבים אחרים חברת הכנסת סטרוק כן ביטאה, את תחושת הנפש הקשות והמעורבות שלי היא ניסחה היטב.
לא מדובר בקביעת מדיניות מפלגתית אלא חברת הכנסת סטרוק ביטאה את תחושותיה, שהן תחושת ציבור אותו היא מייצגת, ולו אפילו רק את חלקו.
דברי קשים, אך מצפה אני משליחי ונציגי הציבור שלא יחנקו את תחושות הציבור או אפילו חלק ממנו. גם לא כאשר הם עושים זאת בשם הערך העליון של "מה יגידו". לא כל דבר מסתכם בשאלה כיצד נצטייר, ניראה ונטוקבק בפייסבוק.
בסיום דברי, איני יכול שלא לסיים בתפילה, שלא נידרש לדילמות כה קשות ביחסנו לאנשים שתרמו רבות לאומה, ובערוב ימיהם פגעו כל כך, בה בבניה ובערכיה.
הכותב הוא ר"מ בישיבת 'חיצים' באיתמר וחבר ועידת הבית היהודי