במאמר שפרסם הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר אמי"ת אורות שאול, בכתב העת "דעות" של נאמני תורה ועבודה, הוא קורא לחברה הדתית להכיר ולהכיל את חולי נפש הדתיים. "המפגש בין הדת ובין הלקויות הנפשיות עלול להיות קשה ביותר" טוען הרב שרלו במאמרו.
הרב שרלו מסביר כי לעיתים עשויה הדת להיות "מלחיצה מאוד, מאיימת, מדכאת, ולהפוך לחלק מן הבעיה ולא למבוא לפתרונה", ואף נוקט במספר דוגמאות: "ראו לנגד עיניכם את הסובלת מ-OCD כאשר היא מסתבכת בשאלה האם בעת הטבילה במקווה הייתה שערה חוצצת או לא; ראו את הסובל מפראנויה בשעה שהוא נחשף לשיחות מוסר על אחריותו של האדם למעשיו והעונש הצפוי לו; שוו לנגד עיניכם את מצבו של נפגע-הנפש בשעות הלחוצות שלפני כניסת שבת - כל שבוע מחדש; דמו לעצמכם את מצבו של הסובל מהפרעה דו-קוטבית כאשר הוא נפגש עם אמירות כגון: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" או עם סעודות שבת עליזות; חישבו על בחור הישיבה הזקוק לטיפול פסיכיאטרי, בשעה שהוא חי בלחץ האינטנסיבי של הישיבה; על הסובל מחרדות בשעה שהוא נפגש עם פרשיות השכר והעונש במקרא".
יותר מכך, הרב שרלו טוען במאמרו כי החברה הדתית מעצימה לעיתים את הבעיות הנפשיות של החיים בקרבה. כך למשל אומר כי "המבנה החברתי שלה מצפה מכל אחד להיות נשוי, אך, מסיבות רבות ומגוונות, אין זה קל לנזקק לטיפול נפשי לבנות בית משותף; בחברה הדתית ישנם קודים קשוחים יותר של התנהגות וקשה לה לקבל סטייה חברתית מאלו, אף אם הם מזיקים לחבריה הפגועים; "חוק הדתיים השלובים" אינו מאפשר להיבלע בתוך האנונימיות, המיטיבה פעמים רבות עם נפגעי-הנפש, ולעתים הם נאלצים לעמוד באור הזרקורים - חישבו על הסובל מפחד קהל בשעה שהוא נקרא לעלות לתורה או שיש לו 'חיוב' לעבור לפני התיבה".
הקושי של החברה הדתית בפרט והכללית בכלל, להכיר במחלות הנפש היא נתונה בעובדה "שלא ניתן לראות במבט חיצוני את הפגיעה הנפשית ואת המצוקה כפי שניתן לראות את הפגיעות של נפגעי הגוף".
הרב שרלו קורא לקהילות הדתיות לשנות את יחסן לחלוי הנפש. "יש להבהיר כי נפגע הנפש אינו פסול חיתון; החובה ליצור אווירה מחבקת ואוהדת מצד הקהילה; הסרת הסטיגמה ותחושתם של נפגעי-הנפש כי הם מצורעים; עידוד נפגעי-הנפש ללכת לטיפול ועידוד הסביבה הקרובה להם לקבל את ההדרכה הראויה; 'הרגעת' המשפחות מהבושה שהן מטילות על עצמן בכך שיש בקִרבן נפגע-נפש".
לטענת הרב שרלו גם תפקיד 'הרב', כחלק מרכזי מהקהילה, נדרש לשינוי בתפיסת עולמו. "כרבנים עלינו להיות מודעים לכך שנפגעי-נפש קיימים בתוכנו", אומר הרב. "חלק בלתי נפרד מבעיית המודעות הוא העובדה שהתנהגויות שונות העלולות להיתפש כהתנהגויות הנובעות מרמה דתית גבוהה מאוד הן תוצאה של פגיעה נפשית".
"הקפדה חריגה במצוות אינה בהכרח ביטוי לאהבת תורה ולהחמרה בה", מבהיר הרב, "אלא יכולה להיות תוצאה של הפרעה טורדנית-כפייתית; התמדה חריגה בתלמוד-תורה עלולה להיות קשורה בסוגים שונים של התמכרות; החמרה יתרה בדיני צניעות עלולה להיות תוצאה של אנורקסיה ושנאת הגוף".
עוד מסביר הרב שרלו כי "טרגדיה גדולה יכולה לצמוח בשעה שהרב סובר כי לפניו עומד אדם אשר התקדם מאוד בקיום מצוות, אך למעשה הוא סובל סבל פנימי עמוק, והרב, בכוונותיו הטובות אך המוטעות, רק מטפח את הסחרור הפנימי שבו האדם הזה נתון". בהמשך המאמר טוען הרב שרלו כי לרבנים אסור לעסוק בטיפול שלא הוכשרו אליו אלם מוטל עליהם לזהות אפשרות לבעיות נפשיות ולהפנות לגורם מקצועי.
"תפקידו של הרב במפגש זה הוא ללמוד את האפשרויות השונות הקיימות במסגרת ההלכה כדי להקל על נפגע-הנפש", טוען הרב שרלו, ומסביר כי "מעטים הם המקורות ההלכתיים הקדומים המכירים בהגדרות של נפגעי-נפש כפי שאנו מתייחסים אליהן כיום, וממילא מעטות גם הפסיקות והשורשים שניתן לבנות מהם עולם הלכתי מסודר כמו זה הקיים בתחום רפואת הגוף.
"לא זו בלבד", ממשיך הרב, "אלא שהרצון להימנע ממדרון חלקלק ומכניעה מהירה לגחמות של אנשים המסוגלים להתגבר על מצבם - משתק את ההתמודדות ההלכתית". הרב שרלו טוען במאמרו כי "ההיכרות עם התפוצה הגדולה של נפגעי-נפש בתוכנו תאפשר לנו לא רק שלא להזיק, אלא גם לגאול את האדם מהסתבכות בתוך עצמו דווקא מתוך ההלכה ועל-ידה, ולהיטיב עם מצבם של נפגעי-הנפש".
עוד הוא אומר כי "מוטל עלינו כרבנים לפעול במסגרת ההלכה כדי להטמיע את ההבנה שההלכה והאמונה הן חלק מתהליך הריפוי של נפגע-הנפש, ולא חלק מהבעיה שהוא סובל ממנה. תפקידו של הרב במפגש בין ההלכה ובין הנפגע הוא ללמוד את האפשרויות השונות הקיימות במסגרת ההלכה כדי להקל על נפגע-הנפש".
לפניות לכתב נטעאל בנדל - desk@kipa.co.il