יש מקום כזה, שמו עמונה, בו אחרי הצהריים לא יושבים מול המחשב. בו ילדים מטפסים על עצי תות ואוכלים פירות עסיסיים ישר מן העץ. כשמשעמם, הם באים לביקור בדיר ועוזרים לנחום לנקות ולהאכיל את הכבשים.
יש מקום כזה, שמו עמונה, בו ילדים בני עשר כבר מקימים גבעה חדשה, יוצקים מלט ובונים מבנה מאבן מקומית. אוספים אבנים יפות ושומרים. מכינים פק"ל תה ומשוחחים.
יש מקום כזה, שמו עמונה, בו הרוחות לעולם לא נגמרות, בחורף לא יוצאים ובקיץ אין צורך במזגן. המטפחות מתעופפות בגני השעשועים, אימהות רודפות אחרי המגבונים. על הר הרוחות הזה, בנינו מגדל תצפית מעץ צבוע אדום, מדרום קורצים לנו בתיה של ירושלים עיר הקודש, מזרחית לנו פושטים את ידיהם בתיה הלבנים של עפרה, ישוב האם שלנו, וממזרח ומצפון זולגים על הגבעות כפרים ערביים.
לפני כשבע עשרה שנה התיישבנו פה בהר. כשלא היה כאן כלום. אדמה וסלעים ושיחי קורנית. נאחזנו באדמה הזו, בקרוונים רעועים מול הרוח החזקה. תורנות שמירות, תורנות מי יישאר בשבת או בחג. משוגעים, מי צריך את זה.
על ההר הבראשיתי הזה הקמנו יישוב חדש. משפחה ועוד משפחה, עוד ועוד קרוואנים, גדלנו. מדי פעם בפעם היו באים להדביק על דלתותינו צווי הריסה. את ביתנו בנינו מעץ. גם בניה קלה, גם מהירה, גם יפה. גני שעשועים הוקמו, תינוקות נולדו ונולדו, מעון וגן ותלמוד תורה. מגרש כדור סל. 45 משפחות הישוב מונה כיום, מאתיים ילדים. הגדול בן 18, הקטן בן חודש. אנחנו משפחה אחת גדולה, חיים על ההר הטוב הזה, על אדמת אבותינו הקדושה, הנקיה.
במשך השנים הללו, חרב הגירוש מונפת מעל ראשנו. המאבק על תשעת הבתים הותיר את חותמו אך למרות הכל המשכנו לצמוח. אז הרסו תשעה בתים. היום מבקשים לעקור את הכל. נקבע לנו תאריך לפינוי, ערב תשעה באב. לחורבן הבית וההר. אין מה לעשות, חלק מהקרקעות עליהן שוכן הישוב שלכם הן קרקעות פרטיות של ערבים.
האומנם? האומנם אין פיתרון אחר מלבד להעיף אותנו מכאן ולהשמים את ההר? מאחורי הקלעים משתדלים העוסקים במלאכה וקונים את הקרקעות בכסף מלא, עובר לסוחר. מספר חלקות כמעט נקנו במלואן. בגנים ובתלמוד התורה ילדים מתפללים לביטול הגזירה. אנחנו רוצים להישאר כאן, על ההר הטוב הזה. יש לנו נציגים בממשלה, שרים, חברי כנסת בעלי כוחות ויכולות. עזרו לנו. עשו ככל שביכולתכם לביטול המצב הבלתי הגיוני הזה, בו מגרשים יהודים מעל אדמתם ללא שום סיבה מובנת.
יש בעיה עם הקרקעות? נפתור אותה. לא בכל מחיר. אני מאמינה שמעטים המצבים שהם בלתי פתירים. כמעט תמיד ניתן למצוא פיתרון, אם רק רוצים.
כל ערב , בשקיעה, בתי יוצאת החוצה לצלם. הכרם בשקיעה, מגדלי המים בשקיעה, מראה הבית בשקיעה. הבנים מתכוננים ליום קרב, הבנות מתמלאות בזכרונות, שאלות וחששות. "אמא, את הבית שלנו יעבירו או יפנו?" שואלת אותי בתי בת החמש. "אי אפשר להעביר את הבית שלנו", אני עונה לה, "אבל אנחנו עוד לא יודעים מה יהיה".
בואו אל עמונה, אל ההר היפה שלנו, בואו תריחו את ריח הקורנית, תחושו את הרוח העזה, שימעו את קולות החיים ועשו ככל האפשר בכדי שימשיכו החיים על ההר.
הכותבת, תמר נזרי, תושבת עמונה, ממקימי הישוב. מאמנת אישית ומנחת קבוצות. הישוב עמונה מועמד לפינוי בזמן הקרוב על פי החלטת בג"ץ, בכפוף לתשובת המדינה.