איך זה שעוברים ממחיקה של תרבות לניכוס שלה, בלי שום שלב ביניים? תשאלו את מארגני המימונה של הבית היהודי ומרכז ישיבות בני עקיבא.
ידוע שהמימונה הפכה לאירוע פוליטי מאז שזיהו הפוליטיקאים את פוטנציאל ההצבעה של המרוקאים בישראל, כמיליון יוצאי מרוקו בישראל, דור שני ושלישי לשלוש מאות אלף היהודים שעלו ממרוקו. אבל ניתוק כזה גדול מהרעיון המקורי של המימונה כבר הרבה זמן לא ראיתי.
נתחיל במודעת המימונה שמזמינה את הציבור להשתתף באירוע בשומרון, אותה מעטרים רק שמות של גברים אשכנזים. הם המימונה. הם המרכז. לא המארחים, שטובים כדי לייצר את האווירה האוריינטליסטית והפולקלוריסטית ובטח לא המארחות או בכלל נשים. הן טובות כדי להכין מופלטות ולהגיש תה אבל לא בשביל לדבר או לצקת תוכן באירוע.
 |
|
(צילום: )
|
ומזמיני המימונה, הלא הם מרכז ישיבות בני עקיבא, שאני מבוגריה. מרכז שאחראי להשטחת התרבות המזרחית בציונות הדתית. הארגון ששחק במשך שנים את התרבות של חבריי ושלי לטובת נוסח תפילת אשכנזי, והנהגות אשכנזיות ושירי שבת נוסח אירופה ותוכן לימודי שהעלים כמעט לגמרי את הסיפור של יוצאי ארצות האיסלם. דווקא הם יארחו את המימונה. כבר כתבתי - ממחיקת תרבות לניכוס שלה. הכי פטרוני שיש.
אבל הכי צרם לי התוכן. כמה מבאי המימונה יודעים מה המטרה של הערב הזה? למה הוא נוצר?
את המימונה חוגגים באופן מסורתי במוצאי הפסח כיוון שבמהלך ימי החג נמנעו היהודים מלהתארח אצל חבריהם המוסלמים ולהפך, בגלל ענייני כשרות וגם התעסקות בתוכן החג, ולכולם היה חשוב להחזיר את החיים הנורמטיביים למסלולם אז היהודים הזמינו את השכנים המוסלמים להתארח בערב של מתוקים, קנו את החמץ בחזרה, דיברו דברי שלום וקרבה ואהבה ולכל מאכל הייתה משמעות של אהבה.
כנראה שזה תוכן שבציונות הדתית קשה לעכל. 'יהודים שמארחים ערבים בגלל שבוע של ריחוק??'. אז מציינים 50 שנה להתיישבות. אירוע חשוב לכשעצמו, אבל בוודאי לא סמל השלום היהודי-ערבי. מילא ידברו על ההתיישבות כמפתח לשלום ויקראו לשלום. אבל אני מנחש שלא בזה יעסקו נפתלי בנט והרב אליקים לבנון. אם כי אולי עוד יספיקו לקרוא את הטור הזה לפני שיפתחו המיקרופונים ויחשבו מסלול מחדש.
וכבר שמעתי ביקורת על הרומנטיזציה של יהדות מרוקו כאילו הכל היה מושלם. לא תמצאו אותי אומר את זה. ראש משפחתנו מכלוף כנפו נשרף יחד עם חמישים מגברי העיר שלו כיוון שלא הסכים להתאסלם. אבל צאצאיו לא ויתרו על המימונה עם בני הקהילה שלהם. כי הבינו שהמפתח לחיים טובים הוא היכולת שלא להכליל את הערבים יחד ולקשור אותם באותה שנאה אלא דווקא לחזק את האהבה בין המבקשים אותה.
לפני שבועיים חזרתי ממרוקו ושמעתי באזני עשרות מרוקאים מוסלמים ואמזירים, אנשי דת ופעילי ציבור וגם מלצרים, נהגי מוניות וסוחרים בשוק שזיהו שאני יהודי ומספרים שמאז עזבו היהודים עזב המזל וכמה שהם מתגעגעים. פגשנו ארגונים מוסלמים שמפארים את המורשת היהודית ומנגישים אותה לסטודנטים מוסלמים (חפשו פרטים על ארגון המימונה-כלאב). שמענו על מלך מרוקו שבעצמו הורה לשמר את המרכזים היהודים ואת שמות הרחובות היהודיים ובתי הכנסת ומחייב כל מדריך טיולים לקחת את התיירים מכל העולם לבקר בבית העלמין היהודי בעיר פאס, שם קבורה ללה-סוליקה (נערה שנרצחה על ידי ערבים לאחר שסירבה להתאסלם) וכל זה כדי ללמוד על המורשת היהודית שחשובה כל כך למרוקאים. זה סוד כוחה של המימונה.
והקלות הזאת, בה לוקחים אירוע עם תוכן משמעותי וסיפור יהודי-ערבי מרוקאי והופכים אותו לאירוע פולקלוריסטי עם סיפור אחר לגמרי, בהשתתפות דוברים גברים אשכנזים בלבד; במחילה. זו לא רוח המימונה.
אמנם ההתעלמות מהתרבות שלנו לאורך השנים הייתה צורבת, אבל בכזאת מהירות לעבור לניכוס שלה? תנו לנו קצת לספר ולהכיר אותה לציבור מעבר למופלטות וקצב מרוקאי.
אחרי הכל, אנחנו רוצים לספר את הסיפור של כולם, ומיישמים את מסקנות ועדת ביטון. לא?
הכותב הוא נין של הרב יצחק אביחצירא והרב שלמה כנפו,
פעיל חברתי וחינוכי
וחבר תכנית 120 של מכון 'שחרית'