את מי את מחפשת? שאלה אותי חברה כשנפגשנו ביום חמישי בכיכר וראתה אותי תרה בעיני על פני ההמונים. הסברתי שאני מנסה לאתר את אחותי שהגיעה עם הקבוצה מבאר שבע.
האוטובוסים המשיכו להגיע לכיכר, על פי רב נעצרו בנקודות מרוחקות יותר כי ההגעה הייתה בלתי אפשרית כמעט.
למודת הפגנות ועצרות חזיתי את התרחיש הנ"ל ומצאתי את עצמי, כשעה קודם לכן, צועדת מדרך נמיר לכיוון הכיכר. נעזרת, מידי פעם, בילידי הבועה, שסייעו, מחוייכים ("להפגנה, הא?"), לדוסית שמסתובבת בכיכר המדינה עם חצאית שרחוקה מלהראות אופנתית, לפחות לא עונה על הגדרות הסטייל של חלונות הראווה המפורסמים של המקום.
בשלב מסויים של ההליכה שמתי לב שהחוט המשתרך של האנשים שצעדו לצדי הולך ומתעבה לכדי נחיל אדם ממשי וידעתי- אני בכיוון הנכון.
לפני צעדו שלושה אנשים. שניים לבשו חולצה של התנועה לאיכות השלטון. מאחורי בעל ואישה שהסיעו עגלת תאומים ולצדי קבוצה של הייטקיסטים מהצפון. אחד מהם חבש כיפה שסיפקה לא מעט הומור פנימי לחבורה הזאת :
"אני מת מרעב. יש מקום לאכול שם?"
"בטח, מה קורה לך. מלא מסעדות ופלאפליות"
"כן, אבל פלאפל כשר?"
"אני מניחה שיש משהו כשר" סחתי לו "עם כל עצרות האמרנו לכם והאל תתנו להם רובים, לא נראה לי שיהיה מי שיחמיץ את ההזדמנות השיווקית"
הם צחקו בקול ואז אמר לו אחד מחבריו, שני עגילים על תנוך אזנו:
"בוינה, רק שלא יתחילו להרביץ לנו עם אלות בגללך!"
במרוצה חלפו על פנינו שניים עם חולצה אדומה הנושאת את הכיתוב "משפחת הצנחנים" וקבוצת סטודנטיות שנשאו בידהן שלטים ובלונים של מרץ הציעו לי מדבקת מחאה כלשהי.
הגענו לכיכר.
שירים שמאפיינים את שידורי השעות האחרונות של יום הזכרון- לקראת המעבר ליום העצמאות- התנגנו ברקע. משהו בין שירי מלחמה ועצב לבין שירי תקומה ותקווה.
צג הפלאפון הבהב וגילה לי שיש שלוש הודעות חדשות:
"איפה את?"
"היי חגית! הגעתי להפגנה. אני ליד הבלון הענק של מרץ"
"אנחנו בכניסה למנהרה. בואי!"
מועני ההודעות הללו נמנים על טובי חברי. סטודנטית מאוניברסיטת בן גוריון, חניך עבר מסניף בני עקיבא שלי ("אתה??? ליד הבלון של מרץ?") וחבורה שההיכרות שלי איתה קשורה בהתנהלותי במרחבי הוירטואל וכוללת תל אביבי צפוני תומך העבודה, אתאיסט, דתל"ש ודוס.
בדרכי אליהם נתקלתי בנתן זהבי ומטרים ספורים אחריו בעוזי לנדאו.
מרחק שבימים כתיקונם היה עניין של שלושים שניות הפך, נוכח צפיפות ההמון, לעינוי מיוזע ומפרך של עשרים דקות.
"שאני אמצא את עצמי איתך באותה הפגנה? קיבל את פני הצפונבון.
"נו, אתה רואה? אולמרט מאחד את העם..." גיחכתי.
"כן. באמת ציבור אנשים מרשים בגיוון שלו. ראיתי כאן כמה בנות עקיבא מה זה שוות! אם הייתי יודע הייתי מגיע להפגנות הקודמות שלכם".
העצרת החלה. בשלב מוקדם של הנאומים נקראנו לדקה דומיה לזכר הנופלים.
הבטתי על העומדים בסביבתי. האינטלקטואל השמאלני, נער הגבעות, סטודנט מהצפון, זוג נכים, קבוצה משדרות ושלושה הסדרניקים כולנו עמדנו שם מאוחדים בכאב על האובדן, בתקווה לשחרור קרוב של השבויים ובאמונה שהשלטון הנוכחי לא ראוי לעם הזה שלמרות פערים תהומיים בתפיסות העולם, יודע לעמוד מאוחד ולקום על רגליו האחוריות נוכח סיאוב ושחיתות נוראיים המתגלמים בפרשיות שונות על בסיס יומיומי- בקרב מי שאמור להנהיג את העם למחוזות טובים יותר.
בכיכר מצאתי בסופו של דבר לא רק את אחותי.
לשמחתי גיליתי שם, מבלי שביקשתי אפילו, את אחי ואחיותי בני העם הזה, שהוכיח נחישות ורגישות מאז ימי המלחמה ועד היום. ומעל לכל הראה שמגיע לכולנו משהו אחר. טוב הרבה יותר.