אם בעבר הורגלנו לצמד המושגים הון-שלטון הרי שלאחרונה אנו מתוודעים יותר ויותר לקשר הבעייתי הון-רבנות. מסתבר שגם רבנות היא סוג של שלטון, אם לא בעולם הזה אז לפחות בעולם הבא. והרי ידוע, היכן שיש שלטון יש כוח ועוצמה, והיכן שיש כוח ועוצמה הרי שתמיד יהיו כאלה שירצו לקנות אותם בכסף, ואפילו לשלם על כך הרבה מאד.
טרם הגענו לדבר על שוחד או על מעילה. די לנו בתמונתם של טייקונים, אנשי עסקים או בכירים בפוליטיקה ובמערכת הביטחון, שנוהרים אל חצרותיהם של "רבנים" מחוללי ניסים ומשיאי עצות, יושבים עימהם ראשונה במלכות, זוכים לכניסה מיוחדת לחדרם ומתחככים בהם באירועים משפחתיים. קרוב לודאי שמאחורי לא מפגש אחד או שניים שכזה יש צ'ק שמן שנפדה. בודאי הוא מופנה לאחד מהמוסדות שהקים אותו "רב", שבין היתר יממנו את מכונית הפאר שבה ה"רב" נוסע או הבית המפואר שבו הוא גר, אבל ניחא. נניח שהכסף מגיע ליעדו הטהור: למימון המוסדות, הכוללים או ארגוני הצדקה. אין בתופעה הזו שום היבט פלילי. אך האם באמת כך ראוי?
כיהודי דתי, המנהיג קהילה דתית-אורתודוכסית בישראל, אני מרגיש מאד לא בנוח עם המראות הללו. בשיחותיי ובשיעוריי אני מרבה לדבר על התפיסה האלילית שקנתה שביתה בעולמם של ישראל בתקופת הנביאים. הלא על מה הנביאים דברו ובמה הוכיחו את העם? על כך שהפכו את המקדש והעבודה בו ל"קלף ביטוח" מול כל פורענות אישית או לאומית. מחשבת העם הייתה שדי לו כי יביא את הקרבנות למקדש ויממן את העבודה בו כדי שיכופר וייסלח לו. אף אחד לא חשב כי תשובה אמיתית דורשת שינוי פנימי, השתפרות במעשים ותיקון העוול בנעשה ברחובות העיר. אף אחד לא הבין כי א-להים חפץ בליבו של האדם, במוסריותו שבחדרי חדרים, ולא רק בהקרבה שיטתית של קרבנות. היחס לא-להים נתפס כטכנוקרטי, כזה שדורש פעולות מסוימות כדי שיבצע את פעולתו ולא כדרישה מוסרית-רוחנית מן האדם עצמו.
בזה היה דומה עולם המקדש לעולם האלילי. בעולם האלילי, בכוחו של הכהן-המכשף היה לשלוט באמצעות המאגיה על הכוחות הרוחניים ששוטטו בעולם. הדמונים ואפילו האל עצמו היו כפופים למערכת של לחשים או חוקים מסוימים שקבעו את אופן פעולתם בעולם. כישרונו של הכהן האלילי התבלט בכך שהוא ידע כיצד לשלוט במערכת ההפעלה הזו כדי לכפוף אותה לעולם ולהשפיע בכך על המציאות. כמובן, האדם שביקש שירות לא היה צריך לעשות דבר כדי לזכות ב"שפע" זה. טעות, למעשה הוא כן היה צריך - להביא קרבן כלשהו. כסף או כל סוג אחר של אתנן.
כך תפס עם ישראל את עבודת המקדש. לכן, לא הייתה כל מניעה מצדו לעבוד את א-להי ישראל בבית המקדש ומאידך גם לעבוד עבודה זרה בימי אליהו. ברגע שאתה תופס את עבודת הא-ל כמי שנועדה "לספק לך שירות" אתה פונה לכל הספקים, בתקווה לקלוע לאחד שבאמת ייתן את המענה הרצוי. תפיסה זאת, כמובן שאיננה רצויה בעיני הא-ל.
כמובן, אינני יכול לומר דבר על אותם "רבנים" ידועי שם, שכן אינני מכירם אישית, אבל בתופעה ובנורמה שהם מייצרים אני בהחלט מזהה מוטיבים של העבודה הזרה הוותרנית. הרי קרוב לודאי שבמפגש שלהם עם אותם אנשי עסקים הם לא מלמדים אותם תורה ולא מטיפים להם מוסר. הטייקון איננו משתנה בתוכו, במוסריותו, בעולם הפנימי שלו, בעקבות המפגש. מעמדו האישי אל מול הא-לוהים איננו אישיו כאן. מה שמשנה מבחינתו הוא שהוא מרגיש שעשה את הרצוי והמבוקש ממנו כי הוא תרם כסף ל"רב" או השאיר מתנה. אם הוא מממן את חצר ה"רב", הרי שעולמו מובטח. עסקיו יפרחו, משאלות ליבו יקוימו וכל אשר יעשה יצליח. הברכה של ה"רב" תעשה את שלה בעולמות העליונים, הוא וודאי יוכל להגיע למקומות החסומים מהאדם הפשוט.
בשורתה של היהדות האמיתית בעולם האלילי הקדום ומסתבר שגם בעולמנו היא הפוכה. את א-להים לא קונים וכסף לא מביא הצלחה וגם לא עולם הבא. רחמנא ליבא בעי. א-להים דורש את ליבו של האדם. הוא דורש שיטהר, שיתקדש, שיעדן את ליבו ויפתח את מוסריותו. שיטה אוזן לדל ולאביון, שיתגבר על יצרו ושילך בדרכו. את זאת נדרש ויכול כל אחד לעשות ממקום מושבו. שערי בתי הכנסת פתוחים לכולם וכל אחד יכול לבא ולשפוך שם שיחו. אין צורך לנסוע לשום עיר בפריפריה כדי להתקרב לא-לוהים, ובודאי שלא להתחכך בשום "רב" ידוע. זה היה המסר הגדול של נביאי ישראל שלחמו בעבודה הזרה שהשתלטה המקדש. למרבה הצער המלחמה הזאת עדיין רלוונטית.
ולסיום, הערה מן הלב: צר לי שהמנהיגות הרבנית לא אומרת את הדברים הללו בצורה בהירה. מן הסתם רבים פוחדים להתעסק עם אותם אנשי שם. זה לא פופולארי, זה לא פוליטקלי קורקט, ואולי - אולי בכל זאת לאותם "רבנים" יש כוחות ולך תדע מה יעשו לך. אבל במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד ל"רב". לא זו היהדות שעליה גדלתי, לא זו היהדות שאליה ארצה לגדל את ילדיי.
הרב עידו פכטר הוא רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, נתניה