היום צוין בכנסת יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן במהלכו נאמה ח"כ הילה שי וזאן (כחול לבן) בת לאם ואב ניצולי שואת לוב. בנאומה סיפרה חה"כ שי וזאן על סיפור עלייתם המרגש של הוריה ארצה, ובנוף הביעה ביקורת על האופן שבו התייחסה ההנהגה הציונית דתית ליהדות המזרח.
"סיפור הוריי הוא סיפורה של הציונות האחרת שבוודאי שלא קראתם עליה בספרי הלימוד במערכות החינוך. בתוך המזוודות מלוב הם נשאו מסורת עשירה, שירה ואומנות, מלאכות יד ונוסחי תפילה" אמרה שי וזאן. "בתור ילדה גדלתי בחברה ציונית דתית 'משתכנזת' ששער הכניסה החברתי אל המוסדות החינוכיים והחברתיים שלה הצריך מחיקה מלאה של התרבות המזרחית ממנה הגעתי . בימי נעוריי כל קשר לקצב מזרחי או ערבי הודחק לגמרי מחשש 'שלא נראה טוב'. על חלק ממנהגינו היה אסור לדבר כי אלו 'אמונות טפלות'.
"בפרספקטיבה של שנים אני כמובן מסתכלת על כך אחרת, ואני מלאת צער על מה שפיספסתי .אך אינני כאן כדי לצעוק אפליה – אנחנו במקום אחר היום. עם זאת, אני עומדת על במה ממלכתית זו כדי להזכיר את מה שלצערי למדתי רק אחרי שנים רבות בהן הפכתי לאמא ויצאתי לדרכי העצמאית, על כמה חשוב להעריך ולשמור על מורשת בית הוריי. כמעט ושכחנו את אותם שירים ופיוטים יפהפיים מבית אבא, את האוכל המשובח מבית אמא ואת ארון הספרים היהודי העשיר מבית סבא. הגיע הזמן להפסיק את ההסללה הטבעית של מערכות החינוך לתרבות מזרם אחד".
אז פנתה חברת הכנסת להוריה: "אמא ואבא אהובים, אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולבקש מכם סליחה- סליחה על שנים שהעדפנו שלא לשאול, שלא נאבקנו מספיק על מורשתכם, על מורשתנו, על שנים בהם העדפנו להצניע את העושר התרבותי ממנו הגענו. יהודים יוצאי מדינות ערב הביאו עמם לישראל אוצר. על האוצר הזה אנחנו חייבים לשמור מכל משמר, להוריש אותו לילדינו באופן מכבד, לא סתם כדי לסמן וי. ועדת ביטון סימנה נקודת מפנה משמעותית, אבל הדרך עוד ארוכה. אנחנו חייבים לקדם את השיח מעבר ל"ישראל השניה". אין יותר ישראל שניה, יש ישראל אחת, עשירה ומורכבת, ואותה אני מתחייבת לשאת על גבי, כנבחרת ציבור, לילדי, לביתי ולכל מקום אליו אלך."