מאז ומעולם הוגדר עם ישראל בידי צורריו, פרעה היה הראשון שראה במשפחת בני יעקב עם בהתהוות: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (שמות א, ט), והמן היה הראשון שקלט את ייחודנו למרות הפיזור והריחוק: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים (אסתר ג, ח). גם בדורות האחרונים, אנו מזכירים את שמות צוררינו הגדולים לציון מוצא משפחותינו, אף אם מדובר במאות שנים לאחור, ספרד וגרמניה (אשכנז) מהוות מאפיין עיקרי, המציין את שתי העדות בעם ישראל.
בשנת 2014 נחקק באיחור מה חוק "יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן", שם ארוך ומסורבל, שרק תכנו מסורבל ממנו. איני חושבת שהייתי מצליחה לחשוב על שם קולע וממצה יותר, אך עדיין הוא מקפל בתוכו מורכבות רבה, הנובעת מהתפר הגס, שבו נתפר יום זה לתוך לוח השנה הלאומי שלנו.
אסביר את כוונתי, כל ילד בגן יודע שט"ו בשבט הוא חג הנטיעות. זאת למרות היות הנטיעות מסורת צעירה ביותר, שהחלה רק בתקופת ה'עליה הראשונה' (מושג תמוה בפני עצמו, שעליו התחנכנו כולנו כאקסיומה שאינה ניתנת להפרכה, אך עדיין 'ראשונה' היא לא). גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שמצוין בעם כ"יום הזיכרון", ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובפינו "יום השואה", מבוססים היטב בתודעה הקולקטיבית, ואין צורך להרחיב במשמעותם ובחשיבותם.
לעומת זאת, לא ברור מהו התוכן שיש לצקת ליום היציאה והגירוש הנ"ל, שנשמע מלאכותי ופוליטי, יותר מאשר מהותי ונובע מהכרה אמתית הן בחשיבותו והן בצורך לתיקון. האם מדובר ביום של סיפורי עם? של מאכלים אתניים? על פי תכנית הלימודים, שעליה גדלתי, לא הייתה יצירה ספרותית או תורנית בתפוצות הללו לאחר תור הזהב, והמשורר הלאומי של כלל ישראל נולד באוקריאנה, למעשה גם תולדות עם ישראל לא כללו אותן, עד התיקון שבהוספת יחידת "יהדות המזרח", כלומר, ישנו עם ישראל, וישנו ה"אחר" האולטימטיבי, שמצרפים כנספח לסיפור הראשי. יש קולטורה, ויש פולקלור, יש עגלה מלאה ויש עגלה ריקה, כמשל הידוע.
גם הציונות הדתית על מוסדותיה הפוליטיים והחינוכיים השתלבה בזרם הכללי, והגדירה את הראויים להיחשב כאנ"ש (או אונזער), ולהתכנס סביב מדורת השבט. יתר על כן, היא אף הגדירה מהי התרומה הנכונה לתרבות המתחדשת, ומי נחשב "דתי" על פי הקריטריונים המקובלים על ידי חבריה. ציבור עצום, שומר שבת וכשרות, שנשותיו לבושות המכנסיים מקפידות על טבילה כהלכתה, הודר ממוסדות החינוך היוקרתיים, ספינות הדגל של הדתיות הלאומית. התופעות הפסולות, המוכרות לנו כיום ממגזרים אחרים, נכחו בעבר הלא רחוק גם בבית ספרנו.
ואילו המעטים שזכו להתקבל אליהם, נאלצו להתכחש למנהגי בית אבותם, להסתגל ללבוש, לשירים ולנוסח תפילה אחר, וכן, אף למזון שונה, מזה שהכירו. נוסח התפילה האחיד בבני עקיבא ובמחנות צה"ל לא הכיר בנוסח האחר, גם כשהיה מדובר במקומות שבהם רוב ככל המתפללים היו אותם אחרים. כור ההיתוך עבד במלוא הקיטור, ובאופן חד צדדי. כמחווה אמתית הורשו אותם יחידים לחגוג את הימים הנוראים בבתיהם, על פי הנהוג במסורתם המשפחתית.
חשוב לציין, כי התנכרות זו לא נבעה מפערים ברמה דתית, או מהבדלים הלכתיים, שכן היא נוצרה באופן "טבעי" על רקע השינויים התרבותיים והחברתיים, המאפיינים חברת מהגרים על "מוצאיהם למסעיהם". כך באופן "טבעי" אנשי הקיבוץ הדתי חשו קרובים יותר לחבריהם הקיבוצניקים החילוניים, מאשר לאחיהם הדתיים שבעיירת הפיתוח הסמוכה, זו שאנשיה מצאו את פרנסתם במפעלי הקיבוץ. התחושה כלפי בניי עיירות הפיתוח לא היתה כאל בשר מבשרם, ואלה גמלו בחזרה בקלפי, כשבחרו שלא להצביע למפלגה, שאמורה היתה להיות ביתם הפוליטי.
גם לימודי ההלכה לא היטיבו עם חכמי ישראל ה"מזרחיים", ושוב נעצרה שרשרת ההוראה בתור הזהב, עם סיום תקופתם של הגאונים והראשונים, חכמי הדורות הבאים לא נכללו בקורפוס הנלמד והמחייב, למעט זעיר פה וזעיר שם. יצירה עשירה בת מאות שנים בפרשנות ובדרשנות, בקבלה ובפיוט, בהלכה ובמחשבה פשוט נאלמה ונעלמה. שמות רבים כל כך וחשובים כל כך הכרתי רק בגיל מבוגר, בעיקר דרך האקדמיה, או ספרים "ייעודיים" שהוגדרו מראש כממוקדים בפריפריה הזנוחה, בתורה האחרת, חלקם נכתבו כתגובה למחאה. בשלב הזה הבורות שרווחה ביחס למחצית מהעם, לא נעשתה במזיד, אלא מכח האינרציה. אמונות ודעות חד ממדיות (כל הספרדים חוגגים מימונה, כל הספרדיות אינן מברכות על לולב, והפסיקה הספרדית המקלה) חסכו את הצורך להתמודד עם מורכבות ועם היכרות מעמיקה.
התעלמות זו הובילה למעשה, גם אם מבלי להתכוון, לשסע החברתי במדינה, שעיקרו יובא מאירופה בדמות מחלוקות פנים יהודיות בין ציונים לבין מתנגדים, ובין משכילים לבין שמרנים. אלה מעצבות עד ימינו אנו את הקיטוב בין המחנות בעם, מבלי יכולת הכלה וגישור על הפערים העקרוניים. סגנון הקהילה המשלבת, שבו חיים במשפחה אחת מסורתיים לצד חרדים, ביחד עם דתיים לאומיים מכל גווני הסקאלה, חסר לנו מאד.
אולם הסקירה הפאסימית אינה יכולה לעצור במאורעות העבר, ועליה לראות נכוחה את ההווה המתהווה, ולשאת עיניה אל העתיד האופטימי. הקירוב ההולך ומתחזק בין הקבוצות השונות הוא עובדה מוגמרת, עם החוק או בלעדיו. נישואין בין עדתיים, וחיים משותפים מביאים להכרה ולאהבה לאחר שנות הניכור בדורות הראשונים. "מצעד המופלטות" הפוליטי והציני הולך ומפנה את מקומו לכבוד אמתי, שאינו מסתכם בקולינריה או בטעם מוזיקאלי, כאן נכנסת פסיקת ההלכה ומוצאת בקעה להתגדר בה.
פסיקות נשכחות צצות ועולות מתהום הנשיה, ומורי הוראה אנונימיים, נחשפים לעם כגאוני תורה, שחכמתם היא כמים קרים על נפש עיפה, חכמה שהיתה מונחת בקרן זוית, הגיע זמנה לצאת לאור, ולספק מענה לדור התוהה והמתחבט. על מורי ההוראה לפרוש בפנינו יריעה רחבה של חכמים ופוסקים, להרחיב את כלי הלימוד והחיבור לעבודת ה' של כל אחד ואחד. שילוב מקצועות התורה על שבעים פני הלימוד מרחיבים את הדעת ומספקים לכל דורש את הכיוון הייחודי לו, את האות שלו בספר התורה. החיבור האמתי בין גווני העם אינו מטשטש את ייחודה של כל עדה, אלא בורר את הטוב הקיים בכל אחת מהן, ואורג אותן ביחד לאריג צבעוני ורב פנים, סטרא דקדושה שרי בפירודא, וסיים באיחודא.