מאז תשעה באב לפני 13 שנים מציינים מדי שנה בישיבת ההסדר נווה דקלים את יום השנה לגירושם. השנה, בחרו בישיבה להיעזר במיזם מתמשך, מבית המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, שבו תועדו תושבים רבים שסיפרו את סיפור חורבנם מהצד האישי והלאומי.
אחת המשתתפות בפרוייקט, שהחל לפני כעשור, ועל הפקתו ובימויו הופקד מורדי קרשנר, הייתה חדווה לוי ויזנר, תושבת נצרים שגורשה מביתה בזמן שהייתה תלמידת תיכון.
כעבור שנים, כך סיפרה, היא פגשה בטיול בהודו בחור ישראלי ולאחר שהשיחה ביניהם התגלגלה היא הבינה שהוא היה בין החיילים שפינו את היישוב בו התגוררה על כל יושביו וביניהם אותה, "הוא שאל אותי: 'מה את ממש גרת שם?'. אמרתי לו: 'כן. אתה ממש גירשת משם?'. הוא פשוט לא ידע מה להגיד".
באדיבות מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון
36 שנה לאחר שהישיבה פונתה מימית ו-13 לאחר שחוותה פינו נוסף מגוש קטיף, נחנך באשדוד מבנה הקבע של המוסד שבראשו עומד הרב דוד גבריאלי. בישיבה ציינו כי "פרויקט התיעוד החזותי נולד בעקבות ההבנה כי תהליך העקירה שעברו אנשי גוש קטיף מהווה סיום למהלך רב שנים של ההתיישבות בחבל ארץ מופלא זה, כשהמגוון האנושי המדהים שהרכיב את קהילות גוש קטיף והקהילות המרשימות שצמחו במרחב מעולם לא הובאו לידיעת הציבור הישראלי".
לדבריהם, "לאחר הגירוש אנשי הגוש מצאו את עצמם ללא בית, ללא קהילה, ללא פרנסה, ללא עתיד ברור ובעיקר ללא עבר. הייתה תחושה שסיפורם נקבר תחת ההריסות, הסיפור האישי יחד עם הסיפור הקולקטיבי".
במסגרת הפרוייקט, אותו ביקשו אנשי הישיבה לחשוף בפני תושבי העיר, רואיינו כ-900 מתושבי המקום לשעבר ששטחו את חוויותיהם השמחות והעצובות מהזמן שבו התגוררו בחבל הארץ ברצועת עזה. יהודית דמארי, שהתגוררה בנווה דקלים ובגן אור במשך 20 שנה מאז הייתה בת שנתיים, שיתפה בעבודה שהכינה במהלך לימודי התקשורת שלה על תכנית הפינוי אותה חוותה באופן כואב על בשרה.
באדיבות מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון
מטרות פרויקט התיעוד של אנשי גוש קטיף, כך אמרו יוזמיו, היה שימור הסיפור האישי של המתיישבים ושימור התמונה הלאומית הרחבה של האזור כולו. המיזם חשף לא מעט רגעי צער, משבר, אבל ואסונות, לצד רגעים של נחת שמחה וצחוק.
"רק בדיעבד, עם התקדמות הפרויקט וצבירת הראיונות התחלתי לחוש את עוצמת הפרויקט, למרות שלשם כיוונתי מההתחלה", סיפר קרשנר שהוסיף כי "הסיפורים העוצמתיים המרכיבים את הפאזל של הסיפור הגדול התחילו להתקבץ לתמונה גדולה, הבנויה מרסיסי סיפורים ועדויות. זו סגירת מעגל לשמוע על ישיבת ימית בנווה דקלים בראיונות רבים ולבקר במשכן הקבע החדש שלה באשדוד 13 שנים לאחר העקירה".
מצולם נוסף שחלק את חוויותיו היה קצין הביטחון של המועצה האזורית גוש קטיף ותושב רפיח ים, שהיה עד למקרי רצח רבים שהזכור ביותר מבחינתו היה של טלי חטואל ושלושת ילדיה, "מי שחווה את האירוע של משפחת חטואל, לא יכול לחזור להיות אותו בן אדם".
באדיבות מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון
לאחר העקירה מגוש קטיף, עברה הישיבה לאשדוד כחלק מרצונה להתחבר מחדש לחברה הישראלית. "העיר אשדוד", סיפר הרב גבריאלי, "מהווה מופת ליחסים נפלאים בין דתיים לחילונים, ותלמידי הישיבה זוכים לקחת חלק בפרויקטים רבים בעיר: למידה של נושאי ציונות, יהדות וערכים עם תלמידי בתי הספר היסודיים בעיר, התנדבויות בפרויקט בר מצווה לתושבים וסיוע במקלט לנשים מוכות באזור".
ראש מטה איגוד ישיבות ההסדר מולי יסלזון הוסיף כי "ישיבת נווה דקלים במיקומה המחודש בעיר אשדוד מהווה אות, סמל ומופת ליכולת ההתאוששות של עמנו, לתקומתו ולתורתו. פעולותיה הרבות של הישיבה בעיר מפיחות רוח של תקווה לחיבור של כל שדרות העם יחדיו. הלוואי ונזכה לחזות בהתגשמות הנבואה 'ושבו בנים לגבולם', שהישיבה באשדוד תקים שלוחה במקום התורה שנגדע ונחזה בשיבת האומה לעצמיותה".
הרב גבריאלי במתחם הקבע של הישיבהצילום: יאיר תורתי