הפרטים המרובים על סדר חניית בני ישראל במדבר נראים טרחניים למדי. חזרה מייגעת, תריסר פעמים, על קורבנות הנשיאים, נתונים סטטיסטיים יבשים בנוגע לכל שבט ושבט, דקדוק בכל פרט קטנטן. כל אלה אינם מציתים את הדמיון או מעוררים את המחשבה. למרות זאת, מצאו בהם פרשני המקרא כר נרחב ללימוד אורחות החיים, במחנה ומחוצה לו.
בראש הפרשה, מופיע ציווי של הקב"ה: "על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני לכל עבודתם ולכל משאם" (ד, כז). אכן, פסוק אחד בלבד לאחר מכן מופיעה קביעה, שלכאורה סותרת את הראשונה: "ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן". כיצד יתיישבו שני מקראות אלה?
רש"י פירש שהפסוק השני אינו אלא פירושו של הראשון: "אהרן ובניו – ואיזה מן הבנים ממונה עליהם? ביד איתמר". ברם, דעתו של הרמב"ן לא הייתה נוחה מכך, שאם כן הוא, "למה יזכיר אהרן"? לדעתו, הן אהרן והן בניו היו ממונים עליהם, והם שקבעו לכל אחד ואחד עבודתו: גזבר, משורר, שוער, עבודת משא, פריקה וטעינה. הרמב"ן מציב לפנינו מודל שלטוני משוכלל, של "איזון ובקרה"; "והנה כולם צריכים לפקידה שהוא המינוי, ואלעזר אמרכל על כל שלושת הנשיאים, ואיתמר גזבר על גרשון ומררי".
בניגוד לאלתור ולאווירת ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" החביבה כל כך במקומותינו, מלמדת אותנו תורה חשיבותם של תכנון, סדר וארגון. לכל אחד יש תפקיד. איש אינו רשאי ליטול סמכות לעצמו אלא אם נצטווה עליה. עד כדי כך החשיבה תורה עניין זה, שבסוף הפרשה (פס' מט) שבה והדגישה בכפל כפליים: "איש איש על עבודתו ועל משאו", והוסיף שם הרמב"ן הלכה שמקורה בתלמוד: "וכן הדין, שאין בן לוי רשאי לעשות במלאכת חברו, ולא לסייעו בה, כמו שאמרו (ערכין יא, ע"ב) 'וכבר ביקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות (=במקדש), אמר לו: חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב מיתה, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים". "משורר ששיער – חייב מיתה!". עד כדי כך החמירה תורה בעניין זה, וכך פסק הרמב"ם להלכה (כלי מקדש ג, י-יא).
בימינו, רבים הם ה"משוררים", סופרים ורבנים, אקדמאים ואנשי רוח, שמבקשים לעתים קרובות לחרוג מתחומם ולעסוק במלאכת ה"שוערים", לייעץ למופקדים על השמירה והביטחון מה לעשות וכיצד לנהוג. ולהפך: אנשי ביטחון מופיעים בשער בת רבים כאנשי הגות ומומחים פיננסיים מתערבים במלאכת החינוך והתרבות ומתיימרים לדעת טוב מכולם מה טוב לחינוך בישראל. ביקשה תורה ללמדנו כאן פרק גדול בהלכות ציבור: "איש איש על עבודתו ועל משאו", מלא תפקידך במסירות ובנאמנות, ואל תתעסק בסוגיות שאין אתה מבין בהן.
ועוד הדגישה התורה חשיבותו של ממון הציבור, "שהיה אלעזר אמרכל על כל שלושת הנשיאים, ואיתמר גזבר על גרשון ומררי". בחינה ובדיקה מתמדת, ביקורת נאותה ופיקוח תקציבי, הם הערובה לשמירתו של מחנה ישראל בטוהרתו, שלא יהא, חס וחלילה, ממון הציבור קל בעינינו, עד שיהיה לאסקופה נדרסת, שהכל דשים בו ואין משגיחין עליו.