ספר במדבר זכה בפי חז"ל לכינוי "חומש הפקודים", ולא בכדי. פרשיות ארוכות בספר מוקדשות למניין בני ישראל, איש איש על שבטו ומשפחתו. ועם זאת, הדבר מעורר תמיהה מסוימת, שהרי הספר רצוף כולו אף בסיפורי מעשה: פרשת המרגלים ופרשת בלעם, תלונות בני ישראל ומעשה מי מריבה, מחלוקת קורח ועדתו ומעשה קנאותו של פינחס, ומה טעם נתייחד שם הספר דווקא בעניין טכני, שלמראית עין נראה אף משעמם למדי?
פרשני המקרא ביקשו לתת תשובות שונות לשאלה זו. יש שראו בהדגשת המפקד ביטוי לחשיבות שמייחסת התורה לכל יחיד ויחיד. בניגוד למקובל ברבים מצבאות העולם, ביקשה תורה ללמדנו שצבא ישראל אינו מורכב רק מ"מספרים", מסכום אחד שהסך הכולל שלו משקף את "מצבת כוח האדם", אלא מאנשים חיים, פרטים, שכל אחד מהם הוא עולם מלא, הנושא ברמה את "דגלו", את אישיותו, וממילא חייבים להתייחס אליו כ"אדם" ולא רק כ"מספר".
עיון במקורות מעלה שבניגוד לתדמית העולה מדברי רש"י בראש הספר, בדבר החיבה שיש לעריכת מפקד, בכל עת ובכל שעה, כרועה שמונה את צאנו, קיים בהם יחס שלילי למדי כלפי המפקד. בתלמוד אפילו זכתה עמדה זו לניסוח נורמטיבי חד משמעי (יומא כב, ע"ב): "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה". והד לכך נמצא בדברי הנביא הושע (ב, א), שמשבח את עם ישראל, בפרק שנקבע כהפטרת פרשת במדבר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא ימד ולא ייספר!".
בבואו להציע פשרה בין איסור המנייה לבין הצורך לערוך מפקד לצרכים מסוימים, מציע הרמב"ם, בעקבות חז"ל, שיטת ספירה שמבוססת על מניית אצבעות, וטעמו ונימוקו עמו: "לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר" (הלכות תמידין ומוספין ד, ד). וכך מצאנו גם במניין הפקודים שבראש פרשת כי תשא, שמשה רבנו מונה את ישראל באמצעות מחצית השקל. לדעת הרמב"ן, גם המניין שבחומש הפקודים נעשה באמצעות מטבעות, הגם שאין לכך הד מפורש בכתובים. דוגמא נוספת לשימוש ב"דרך עוקפת" זו מצויה גם במפקד שערך שאול המלך, קודם שיצא להילחם בעמלק: "וישמע שאול את העם, ויפקדם בטלאים, מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה" (שמואל א, טו, ד). לעומת זאת, דוד המלך פותה על ידי ה"שטן" למנות את ישראל, וסופו שנענש על כך: "ויתן ה' דבר בישראל, ויפול מישראל שבעים אלף" (דברי הימים א, כא).
בימינו, שבה וניעורה בעיה זו אגב יוזמת הממשלה, שמעוגנת בחוק, לערוך מפקד אוכלוסין מעת לעת. חכמי המשפט העברי שדנו בסוגיה זו, ביקשו להתחקות אחר טעם האיסור, ולאורו הציעו פתרונות שונים. יש מהם שראו באיסור המניין טעם מיסטי, משום ש"במניין שולט עין הרע, והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". לעומת זאת, תולה הרמב"ן את חטאו של דוד המלך ברעיון שהבאנו לעיל: דוד המלך ביקש לערוך את המניין רק כדי "לשמח את לבו-שלו", ולהראות לכל שמולך הוא "על עם רב". לפי פרשנות זו, הפיכת העם לאובייקט, כלי שרת בידי המלך, תוך התעלמות ממשקלו הסגולי הסובייקטיבי המיוחד, היא פסולה ומגונה.
אחד מחכמי ההלכה שעסק בסוגיה זו בהרחבה הוא הרב א"י וולדינברג, בעל ה"ציץ אליעזר". לאחר שדן בהיבטיו השונים של איסור המפקד, הבחין הרב וולדינברג בין סוגי מפקד שונים: מניין מלא לעומת מניין חלקי; מניין לצורך מצווה לעומת מניין שתכליתו אחרת; מניין ישיר לעומת מניין עקיף. למסקנתו, ניתן למצוא דרכים עקיפות שיאפשרו את עריכת המפקד לצרכים סטטיסטיים ובד בבד יעמדו בדרישות ההלכה. להבדיל בין חיים לחיים, גם הרב שאול ישראלי ז"ל, שעסק כל ימיו בליבון הלכות תורה ומדינה, מתיר עריכת מפקד, ובלבד שתכליתו היא לשם מצווה, שהמניין נעשה באמצעות "דבר אחר" ולא במישרין, ושהמפקד לא כלל את העם כולו. בחינת הפתרונות השונים שהוצעו בסוגיה זו, מגלה פעם נוספת את הכר הנרחב שמציע המשפט העברי לפתרון סוגיות בנות ימינו, באמצעות השילוב המבורך שבין פרשנות ההלכה והתאמתה למציאות המשתנה תוך עמידה קפדנית על משמר המסורת ומסגרותיה.