לפי מדרשם של חז"ל, עונשו של המצורע בא לו על הוצאת שם רע. וכבר שנו רבותינו במדרש: "מה נשתנה מצורע משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא ייבדל חוץ לשלוש מחנות". איסור "הוצאת שם רע", כמו שאר איסורי לשון הרע ורכילות שבתורה, נועדו להגן על שמו הטוב של אדם. בחברה הדמוקרטית בת ימינו, עומד כנגד ערך חשוב זה עקרון "חירות הביטוי", או חופש הביטוי.
האיזון הראוי והנכון בין שני ערכים אלה – חופש הביטוי מחד גיסא, וההגנה על צנעת הפרט ושמו הטוב של אדם מאידך גיסא, היא מן המלאכות והאתגרים הגדולים ביותר שניצבים לפתחנו. הן לפתחה של מערכת המשפט במדינת ישראל, שמבקשת לשלב בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים, הן לפתחה של יהדות בת ימינו שמבקשת לשַמֵר ולשמור את ערכי הנצח ומצוות התורה מתוך התערות מקבילה בחיים הריאליים, שעקרון חופש הביטוי תופס בהם מקום מרכזי.
בשורה ארוכה של פסקי דין, הציב בית המשפט העליון הישראלי את חירות הביטוי מעל לערכים האחרים, וקבע שזכות זו גוברת אפילו על זכויות יסוד אחרות. כך, לדוגמא, במקרה אחד דימה בית המשפט את חופש הביטוי לאדם ש"שוכן לו בראש ההר, וכל אינטרסים המבקשים לחסר ממנו שומה עליהם להוגיע עצמם במעלה ההר. רק אלה מהם שיעלה בידם להגיע אל הפיסגה, רק הם יוכלו לשֹרות [=להילחם ולנצח] את חופש הביטוי".
אכן, דומה כי ההעדפה הברורה שנתן בית המשפט לעקרון חופש הביטוי על פני זכויות היסוד והערכים האחרים, אינו עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. ערכים אלה דבקים בחובת הרדיפה אחר האמת, כחובה דתית, ולא רק כצו מוסרי, וכידוע גילוי האמת מהווה אחד הצידוקים המרכזיים לביסוס עקרון חופש הביטוי. אכן, בה בעת מעלה תורת ישראל על נס את שאר הערכים ואינה רואה בחופש הביטוי עיקרון שמצדיק את דחייתם.
בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות חשובים ליצור דברי חקיקה חדשים שישקפו את ערכיה של מדינה יהודית, בד בבד עם השמירה על ערכי הדמוקרטיה. כך, לדוגמא, הצעת חוק שביקשה לקבוע תיקון בחוק איסור לשון הרע, שבו יתווסף סעיף הקובע כי גם "פרסום השתייכות דתית, עדתית או מוצא אתני של חשוד, כאשר אין להשתייכות השלכה ישירה על מעשה העבירה שבה הוא חשוד, יש משום לשון הרע", או הוראה שקובעת איסור על פרסום שמות חשודים בטרם הוגש נגדם כתב אישום.
שאלה מסוג שונה לחלוטין נוגעת לפרסום שם עבריין לאחר שהורשע בדין. כאן כבר לא עומדת לו זכותו ל"שם טוב", שהרי שמו הוכתם זה כבר עם הרשעתו. יתר על כן: הפרסום נחוץ כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים אחרים ולהזהיר את הציבור מפניהם. מנגד, הפרסום עשוי לסגור בפני העבריין את שערי התשובה, לאחר שיסיים לרצות את עונשו, ולפגוע במשפחתו שלא חטאה כלל. שאלה מעניינת בעניין זה מופיעה בשו"ת משנה הלכות לר' מנשה הקטן (קליין), שנשאל האם מותר לפרסם פסק דין ברבים, או לפרסם "שהעמידו אדם לדין תורה ולפרסם העיתונים שפלוני אלמוני עמד למשפט". המשיב מסתמך על ההלכה שנפסקה בתלמוד (בבא בתרא לט) שלפיה "כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא - לית בה משום לישנא בישא" [=כל דבר שנאמר בפני שלושה – אין בו משום לשון הרע] ועל בסיסה מתיר את הפרסום. עם זאת הוא מציב לו סייג ראוי, ולפיו הפרסום מותר רק כשהוא נעשה לתועלת הציבור, אבל פרסום שנועד לבזות את העבריין ביזוי לשמו, או להזיק לו מעבר לנדרש ממטרות הענישה – פסול בתכלית.
האיזון הנכון בין השיקולים הרבים והמגוונים שמשמשים בסוגיה זו ומתן משקל ראוי לכל אחד מהם, הוא הדרך שראוי כי תלך בה חברה שחורתת על דגלה הן ערכים יהודיים, הן ערכים דמוקרטיים.