השביתות הגדולות שפקדו את המשק בשבועות האחרונים עוררו את זעמם של לא מעט אנשים, שחשו כי הן מיותרות, מזיקות ופוגעות. כנגד אלה ניצבים ארגוני עובדים וארגוני רווחה שונים, שתומכים בכל מאדם בהשבתת המשק כזעקת חמס על פיטורי אלפי אנשים ומאבק נגד הרעת תנאיהם של בני המזל שנותרו בעבודתם.
זכות השביתה הוכרה זה כבר כאחת מן הזכויות החברתיות הבסיסיות ביותר. בבסיסה עומדת תפישה שלפיה העובד אינו "עבד", ואינו שבוי ביד מעבידו לעשות בו ככל אשר יחפוץ. על אף נזקיה המיידיים של השביתה, נוטים להצדיקה ביתרונות שיש בה לטווח ארוך יותר, בהגנה על העובד ותנאי שכרו.
בפסוק שחותם את פרשת בהר, מצוי הבסיס לאחד מעקרונות היסוד של חירות האדם במשפט העברי בכלל, ושל דיני העבודה שבו בפרט: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (כה, נה). כפילות זו, "לי עבדים, עבדי הם", הביאה כבר את חכמים הראשונים לדרוש פסוק זה: "עבדי הם", היינו עבדי ה', "ולא עבדים לעבדים".
במשפט העברי נבנו על בסיס עקרון יסוד זה עולמות שלמים, המקפלים בתוכם הוראות חשובות ביותר לשמירה על חירות האדם בכלל, וההגנה על העובד בפרט. כך, לדוגמא, היה פסוק זה מקור לאיסור שחל על אדם למכור עצמו לעבדות (בבלי קידושין כב, ע"ב; ים של שלמה, קידושין, פרק א, כב). עיקרון חשוב נוסף, שנלמד מפסוק זה, מובא על ידי האמורא רב: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" (בבא מציעא י, ע"א; רמב"ם, הלכות שכירות ט, ד). לאמור: הפועל-העובד, רשאי לחזור בו מהסכם העבודה ולהפסיקה אפילו "בחצי היום", בטרם תמה תקופת העסקתו על פי ההסכם שכרת עם מעבידו, וזאת מבלי שיידרש לתת סיבה כלשהי לכך. זאת, בניגוד למעביד שרשאי להפר את הסכם ההעסקה של עובדו רק אם יש לו "סיבה ראויה". לימים, צומצמה זכות זו של העובד והוגבלה רק לשביתה שאינה פוגעת ב"דבר האבד", שאינו ניתן להשבה (שו"ע חו"מ שלג, ה).
בעת החדשה, עם עלייתה של זכות השביתה והיאחזותה בחברה המודרנית, עלתה במלוא עוזה שאלת רשותם של עובדים לשבות, גם במקרים שבהם עשויה השביתה להביא עמה נזקים כבדים, לא רק ממוניים, אלא גם כאלה שאינם בני השבה, דוגמת שביתת רופאים, מורים או אנשי כוחות הביטחון. חכמי ההלכה דנו הרבה בסוגיות אלה, והראו בהן פנים לכאן ולכאן (ראה "תחומין", כרך ה, עמ' 300-287). עיקר הדיון מתמקד באיזון שבין הרשות שניתנת לעובד להילחם על זכויותיו לבין הנזק שנגרם למעבידו או לנזקקים לשירותיו (חולים, תלמידים וכיו"ב).
מעקב אחר עמדת חכמי ההלכה מגלה את רגישותם למכלול תוצאותיה של השביתה, לא רק במישור ה"מקומי", המיידי והצר, אלא מתוך ראייה רחבה הרבה יותר של השפעותיה האפשריות על מעמד העובד, כבודו וזכויותיו גם לטווח ארוך. כך, לדוגמא, מבקשים מקצת חכמי ההלכה לבסס את ההיתר לשבות על "מנהג המדינה", שכביכול הפך והיה למעין "תנאי מכללא" שקובע את זכות העובד לשבות בנסיבות מסוימות בכל הסכם עבודה, גם אם לא נזכר בו מפורשות; על "תקנת הציבור" או על עיקרון "לבר משפטי" דוגמת הכלל של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", דהיינו: כשמדובר בדבר שבממון, ולא באיסורי תורה (ובמקרה דנן: כדי להגן על עובדים וזכויותיהם) ניתן לעתים, לחרוג מהוראות הדין הרגיל. העמדות השונות חושפות קשת מגוונת של דעות והשקפות עולם חברתיות וכלכליות, ומשתקף בהן היטב הפן הערכי שמגולם בעקרון היסוד: "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים!".