החוקים שבשירה והשירה שבחוקים

מוקדה של פרשת השבוע, "בשלח", היא "שירת הים": פרק שירה מופלא, החושף משהו מעצמת הרגשות שחוו בני ישראל במעמד קריעת ים-סוף: "וברוח אפיך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים...נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים...שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען".
לרגיל בספרי משפט, נראה שילובו של פרק שירה בתוך טקסט מכונן של מערכת משפט תמוה למדי. ועם זאת, הבקי במורשת ישראל יודע, שלצד החוקים והמשפטים, הנורמות והציוויים, הכלולים בתורת משה ומהווים את הבסיס לתורת המשפט העברי כולה, יש בה לא מעט קטעי שירה וסיפורת, שאף מהם למדו חכמים גופי הלכות, חוקים ומשפטים.
לצדק ולמשפט ניתן מקום של כבוד בשירת התורה. כך, לדוגמא, שירת "האזינו" מתארת את ה', "שופט כל הארץ", "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונ ה ואין עוול, צדיק וישר הוא", לאמור: המשפט והצדק, היושר ומניעת העוול, המה המידות המנחות את "שופט כל הארץ", וממנו יראו וילמדו עבדיו בשר ודם. הגדיל לעשות משורר התהילים, שפרקי שירה שלו רוויים בתורת המשפט והצדק: "כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב" (צד, טו), "אשרי שומרי משפט" (קו, ג), "מעגלי צדק" (כג, ג) ועוד כהנה וכהנה.
יתר על כן: ראש וראשון לשרים היה לא אחר מאשר משה רבינו ("אז ישיר משה ובני ישראל") שמלבד הוראת הדינים והמצוות לעם, כיהן הן בתפקידי שיפוט והן בהוראת החוקים והמשפטים לעם כולו. במסורת זו, המשלבת את תורת המשפט והשיר, החזיקו רבים מגדולי ישראל בכל הדורות, למן רס"ג, רי"ץ גיאת, הרז"ה רבי זרחיה הלוי, בעל "המאור", ועד היעב"ץ – ר' יעקב אבן צור (מרוקו, המאה ה-18), והראי"ה קוק. לצד ישיבתם בדין וכתיבת ספרי חוק ומשפט, משכו בעט וכתבו פרקי שירה מופלאים.
במורשת ישראל נכרכו יחדיו השירה והמשפט והיו לאחדים. עד כדי כך, שתורת משה, הבסיס לכל מערכת המשפט העברי, נקראת בתורה עצמה "שירה": "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדו את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט).
השירה, בדומה למשפט, מתחדשת מעת לעת ומזמן לזמן, ומשקפת את רוח הזמן והמקום. כל דור כותב לו חוליה נוספת בשרשרת הארוכה ומעצבה ברוחו – שלו. מכאן הזיקה שבין החידוש והשיר: "אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'" (תלמוד בבלי, סנהדרין כא ע"א). וכשם שאין שני משוררים משוררים בסגנון אחד, כך אין שני שופטים "מתנבאים" בסגנון אחד.
השירה, בדומה לחוק, צריכה פירוש, ויכולה להתפרש בפנים שונות, ואין פירושו של האחד זהה לפירושו של חברו. הכל הופכים בשיר והופכים בחוק ודולים מתוכם פנינים יקרות. וזו היא עיקר מלאכתו של המשפטן והשופט, המבקשים להתחקות אחר כוונת החוק והמחוקק ולהסיק מהם מסקנות להלכה ולמעשה. זאת ועוד: השירה – כמוה כמערכת משפט ראויה – צריך שתהא הרמונית ושקולה, ויהיו חלקיה השונים משתלבים זה בזה.
לפני כשני דורות, טבע הראי"ה קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, ובעצמו חכם משפט מובהק ומשורר, את הכלל הגדול: "כשם שיש חוקים בשירה, כך יש שירה בחוקים". אכן, שירת המשפט, ה"שירה שבחוקים", יש בה כדי להפיח נשמת חיים באפה של המערכת המשפטית, שאי אפשר לה להתפרנס רק מגופו של דין וזקוקה היא לאותה "נשמה יתירה" שמצויה בשיר.