פרשיותיו הראשונות של ספר ויקרא עומדות כולן בסימן האש. "ואש המזבח תוקד בו" (ו, ב), "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" (שם ה). אכן, האש תופסת מקום של כבוד בתורה כולה. הקב"ה נגלה אל אברהם, אבי האומה, בברית בין הבתרים מתוך "לפיד אש" (בראשית טו, יז), ובסיני מתוך האש והענן. אף ראשית התגלותו של משה רבנו כמנהיג ונביא מתוך לבת האש הבוערת בסנה הייתה. אכן, בכוחה של האש להביא את עבד ה' להתלהבות ולמדרגות גבוהות. ויפה לעניין זה הוא סיפורו של אלי ויזל, שסיפר על משורר שנשאל פעם: "אילו יכול היית להציל מביתך העולה באש דבר אחד בלבד, מה היית מציל?", "את האש", ענה המשורר...
אכן, בה בעת האש מהווה מקור של סכנה, השורף ומכלה כל אשר נקרה בדרכו. כך, בענישת אנשי סדום (שהדיה נשמעים בעולם בעצם הימים האלה) כאשר המטיר עליהם הקב"ה "גפרית ואש מן השמים", כך במכות מצרים כאשר "תהלך אש ארצה וימטר ה' ברד על ארץ מצרים" (שמות ט, כג), וכך במעשה העקדה שעומד כולו בסימן האש והמאכלת והעצים המאיימים להכרית את זרע אברהם מן העולם. גם עולם המצוות עומד בסימן האש: העלאת אש התמיד במשכן, צליית קרבן הפסח באש, "ראשו על כרעיו ועל קרבו"; מצוות שריפת הנותר מבשר הקורבנות; חיובי האש בדיני הנזיקין, ועוד כהנה וכהנה.
אחד הסיפורים הטראגיים ביותר בתורה מופיע בפרשתנו, והוא סיפור מיתתם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, בהיכל ה'. בעיצומה של השמחה על חנוכת המשכן, מתו באחת שני "נסיכי" הכהונה, בהקריבם "אש זרה אשר לא צוה אותם" (ויקרא י, א-ב). מקומה המרכזי של ה"אש הזרה" במעשה החטא יכול להילמד גם מתוך החזרה על אזכורה פעמיים בספר במדבר: "וימת נדב ואביהוא לפני ה', בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר ג, ד; כו, סא). ללמדך, שלעתים יכולה גם עבודה, שלמראית עין נעשית היא מתוך התלהבות ואקסטאזה דתית "לפני ה' ", להיחשב "אש זרה". לא כל התלהבות בתפילה ובעבודת השם עד כלות החושים מבטאת בהכרח את המדרגה הגבוהה, את ההתעלות. טיבה תלוי במניעיה, במטרותיה ובתוצאותיה.
במדרשם של חכמים מודגש פן נוסף והוא רצונם של שני בני אהרן לכבוש להם, ובכל מחיר, דרך "משלהם" בעבודת ה', תוך בעיטה ומרידה בערכים של "דור האבות". כביכול, מעשי ה"זקנים" נתיישנו. עכשיו, "העולם שייך לצעירים", והם "יודעים", כך לשיטתם, כיצד יש לעבוד את ה'. וכך אמרו חז"ל: "רבי אליעזר אומר: על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן". ויש הסבורים שהיו אומרים: "מתי שני זקנים הללו [=משה ואהרן] מתים, ואנו נוהגים שררה על הציבור" (ויקרא רבה כ). ורבי ישמעאל פירש: "שתויי יין נכנסו למקדש". אכן, למראית עין הם נכנסו ל"מקדש", לעבודת ה', אבל מראיהם והתנהגותם – כשל שיכורים היו: שערותיהם פרועות, לבושם מרושל, הילוכם משונה, ומטרתם ל"תפוס ראש טוב" בעבודת ה'. ועל כגון דא אמר שלמה המלך החכם באדם: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם"?
המשפט העברי אימץ אל חיקו את חובת ההימנעות מ"אש זרה", ממטרות זרות וממעשים שאינם ממין העניין, והחילה לא רק על דרך ה"סור מרע" בעבודת ה', אלא גם על דרך החיוב, "ועשה טוב" – על העובדים בשירות הציבור ולמענו. וכך שנינו במסכת אבות (ב, ב): "וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים", ופירש רבנו יונה החסיד: "לשם שמים - לא להתכבד ולא ליהנות מהם ולא להשתרר עליהם אלא להנהיגם בדרך ישרה". ועוד הוסיפו וציוו שם (אבות ב, יב) גם על היחיד: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
בשנים האחרונות חדרו לכרם בית ישראל כל מיני תופעות משונות. באורח החיים, בלבוש, בעבודת ה'. מוטציות דתיות ששורשיהן בתרבויות זרות, במקומות רחוקים ובדתות אחרות. חלקן מבטא כמיהה אמיתית לרוחניות, לטיהור הלב "לעבדך באמת". אך לעתים קרובות, האמצעי הופך תכלית. מפרשתנו למדנו, שגם אש שקְרֵבָה בהיכל ה' - יכול שתהיה "אש זרה", "אשר לא ציוה אותם", ושומר נפשו ירחק ממנה.