מחליפים?
לאחרונה, כולל גם בשבת פרשת במדבר, פורסמה מודעה בכמה מעלוני השבת על קריאתם של רבים מרבני הציונות הדתית לעלות להר הבית בטהרה.
רבנים רבים בולטים בנוכחותם שם, אך מי שהכי בולטים הם דווקא שניים מהנעדרים - הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא, שני הרבנים שאולי נחשבים ל"גדוילים" של הציבור הדתי לאומי. למעשה לפי פרסומים שונים, גם הרב אליהו וגם הרב שפירא מתנגדים לקריאה, ולדעתם אין לעלות כיום להר הבית. אמנם לא ערכתי תחקיר עמוק בנושא, אך כמדומני שהתנגדותם זו היתה ידועה לפחות לרוב החותמים על הקריאה.
מתוך הנחה שאכן כך הדבר, ניתן להסיק בזהירות כי אולי התפיסה שמנהיגיו הרוחניים-תורניים של הציבור הדתי לאומי הם שני הרבנים הראשיים לשעבר, הולכת ומשתנה. אין ספק כי מדובר בשני גדולי תורה, אך החיבור בינם לבין אנשי הציבור הדתי-לאומי היה מאז ומעולם קצת רופף, ובמקרים רבים אף עורר לא מעט תמיהות. פסיקות ואמירות מסוימות שיצאו מבית מדרשם לא התקבלו בציבור, בטח שלא ב"כזה ראה וקדש" כפי שניתן לראות בציבור החרדי. גם מקרב רבני הציונות הדתית ניתן לראות לא מעטים שמצד אחד מלאי כבוד כלפי השניים, אך מנגד חלוקים עליהם בלא מעט דעות עקרוניות המובעות בקול רם.
אל הדברים הללו ניתן לצרף את דבריו של יו"ר המפד"ל, ח"כ זבולון אורלב, על כך שבמפד"ל אמנם מתייעצים עם הרב אליהו, אך הוא איננו מנהיגה הרוחני של התנועה. הדברים של אורלב אמנם עוררו סערה-זוטא, אך אין ספק כי בסופו של דבר רובו של ציבור חובשי הכיפות הסרוגות מחובר יותר למספר רבנים אחרים, מאשר לרב אליהו ולרב שפירא.
אני בספק האם ניתן לדבר על תחילתו של עידן חדש בו רבני הציונות הדתית הם כאלו שאכן באו מקרב הציבור הדתי לאומי, אך אין ספק שניתן לראות צעדים בכיוון.
ושוב - מחליפים?
ישנם לא מעט תהיות בשאלה מאיפה בדיוק לוקחת מועצת יש"ע את הסמכות להוביל את ציבור נאמני א"י. השאלה מתחזקת כשלוקחים בחשבון שלפחות חצי מהציבור הזה, אם לא יותר מכך, בכלל לא גר ביש"ע.
אחרי הכישלון במערכה על גוש קטיף, או מה שלפחות נתפס בציבור הדתי לאומי כחוסר הצלחה מסחרר, הקולות על הצורך בשינוי ורענון שורות בקרב מועצת יש"ע עלו והתחזקו וכנראה שאף הביאו לתוצאה מסוימת.
בעלון השבת האחרונה של "יש"ע שלנו" אכן התבשרנו על יש"ע המתחדשת או כלשונם - "כשמונים אישי ציבור תומכי ההתיישבות מכל הקשת הציבורית... כל גווני הכתום - מכתום בהיר ועד כתום כהה". בהמשך הגיליון ניתן למצוא פירוט של חברי המועצה המתחדשת, כמו גם מי החברים בהנהגה המצומצמת יותר. כדרכם של עלוני השבת, וההבדל הבולט בינם לבין עיתונות, לא הופיעה אף לא מילת ביקורת אחת על המהלך או רמיזה על כך שיש גם מי שלא מרוצה. כך למשל לא תוכלו למצוא שם מילה על השאלה מי בעצם בחר את חברי המליאה.
עם זאת, עיון ברשימת השמות של חברי ההנהגה גילה לא מעט שמות מוכרים - בנצי ליברמן, פנחס ולרשטיין, צביקי בר חי וזאב חבר, הידוע יותר כ"זמביש". כשמצרפים את העובדה הזו לטענה של אישים כגון אליקים העצני - שלמעשה לא נעשה שום שינוי בקרב מקבלי ההחלטות, שוב עולות התהיות על היחס שבין בחירות אמיתיות לבין "גוף נבחר". איך לומר בעדינות - גם במדינות ערב נערכות בחירות לנשיא המדינה וכולנו יודעים מה הקשר בינן לבין דמוקרטיה.
כדאי להחליף
לפני שלושה שבועות פרסם הבחור הנחמד אדם צחי (גילוי נאות: חבר שלי) סיפור בדיוני בסגנון אייזיק אסימוב ודוגלאס אדאמס (ששם הסיפור "בלי פניקה" היה יותר מרמיזה עבה לטרילוגיה בחמישה חלקים המפורסמת שלו) בעלון "עולם קטן". בסיפור תואר ביניש בשנת 2008, הטוען כי "מקובלנו שלא יהיה חורבן שלישי" כשלא הרבה לאחר מכן פצצת אטום אירנית משמידה את רוב מדינת ישראל. בסיפור כתוב בצורה ברורה למדי כי טרם נבנה בית המקדש.
כפי הנראה, בעקבות הסיפור הוצפה מערכת העלון בהערות על כך שמתוך הסיפור משמע, רח"ל, שיתכן חורבן שלישי בימינו. השבוע "נשברה" מערכת העלון ופרסמה הבהרה על כך שברור כשמש לאור היום שלפי כל הדעות בכל ההיסטוריה היהודית לא יהיה חורבן שלישי ושהגאולה כבר החלה.
טוב לדעת שקוראיו של "עולם קטן" כל כך סגורים בעולמם הצר עד שאפילו הזכרה בסיפור בדיוני של חורבן שלישי מוציאה אותם מכליהם. אני בכלל מופתע שבהבהרה הם לא דרשו לכתוב את המשפט "ומי שלא חושב כמונו כופר בכל תורת ישראל".
כמעלעל "כופר", שחושב שכל זמן שלא נבנה המקדש יכול להיות "חורבן שלישי" (ושלדעתו זה הלקח מחורבן הבית השני), אני יכול לתת רק המלצה אחת לעורכי "עולם קטן" - הגיע הזמן להחליף את הקוראים.