"שמעיה אומר: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות" (אבות א, י). הציווי "שנא את הרבנות" נשמע כלקוח מסיסמת בחירות של אחת המפלגות האנטי-דתיות בכנסת. אכן, אין לכחד כי הרבה שונאים קמו לה לרבנות, הממוסדת והרשמית, ואף זו שאינה רשמית. עד כדי כך, שבשם רבי ישראל סלנטר אמרו, ש"כל רב שאין לו שונאים – אינו רב". אף הוא הוסיף ואמר: "וכל רב שפוחד וחושש מאותם שונאים, אינו אדם!".
תורת ישראל אינה משופעת בציוויים לשנוא את האחר, אלא אם מדובר באויב של ממש. התנ"ך מלא בגילויים של קנאה ושנאה, נקימה ונטירה, אך ציווי מפורש לשנוא מישהו, לא כמציאות (דוגמא אחי יוסף שהוסיפו "עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו", או תיאור משורר התהלים: "הלוא משנאיך ה' אשנא"), אלא כחיוב, נדיר הוא ביותר. מה טעם ראה אפוא שמעיה שציווה על "שנאת הרבנות"?
חלק מפרשני המשנה הראשונים, ראו בכך טעם פראקטי: עבודת הרבנות (כידוע וכנהוג במקומותינו), יש בה לעתים כבוד הרבה, אך מעט שכר בצדה (ויעידו על כך מאות הרבנים, עובדי המועצות הדתיות, שלא קיבלו משכורתם מזה חודשים ארוכים). לפיכך מייעץ לנו שמעיה: "אהוב את המלאכה", שגם אם בזויה היא, שכרה בצידה, ו"שנא את הרבנות", שאף אם למראית עין מכובדת היא, שכרה מועט ונמצא האוחז בה רעב ללחם.
פרשנים אחרים, דוגמת הרמב"ם, ראו עצה זו כתרופה נגד מידת הקנאה. בידוע הוא, שכל העולה לגדולה – בני אדם מקנאים בו, ומוציאים שמו לרע, והריהו נכנס למחלוקת שלא בטובתו, ויכול לבוא לידי כעס ושאר מידות מגונות. כמה שאמרו חכמים: "כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור – נעשה רשע מלמעלה". וכן מצינו ביוסף הצדיק, שנפטר לפני שאר אחיו מפני שעלה לגדולה.
רבנו יונה החסיד מקשר את שנאת הרבנות לראש המשנה: "שהם מעניין אחד, שישנא את הרבנות ומעלת הבטלנין שסופן לבוא אל מידת העוני". שמא ראה ב"רבנות" שתפקידיה אינם מוגדרים כל צורכם, ו"תוצרתה" אינה ניכרת תמיד לעין, פוטנציאל ל"בטלנות" שסופה עוני ודלות. ויש שקישרו את "מצוות" שנאת הרבנות לסוף המשנה, "ואל תתוודע לרשות", ואמרו: מן המפורסמות הוא שהמסע להשגת משרה רבנית או דיינות, כרוכה בהרבה התחנפות ל"רשות" הממנה, לשלטון ולפוליטיקאים, ואוי לו לאדם שנזקק להתרפס בפני הרשות ולהתוודע לה כדי לזכות בשררה מן השררות.
אחרים דייקו במשנה שלא נאמר בה "ושנא את הרב", חס וחלילה, אלא את ה"רבנות", אותה רבנות ממסדית, שכופפת עצמה בפני השלטון, ומבקשת למצוא כן בעיניו. לאמור: יש לאהוב את ה"רב", החכם האמיתי שעושה כל ימיו תורה, מצוות ומעשים טובים, אך לשנוא את ה"רבנות", הממסד וכל הכרוך בו.
הרמב"ם פירש את שנאת הרבנות כעצה מעשית: "בבקשת השררה יבואו עליו נסיונות העולם ורעות, כי יקנאו בו ויאיבוהו [=יהיו לו אויבים] ויפסיד דתו, כמו שאמרו (סנהדרין קג, ע"ב) "כיוון שנתמנה אדם מלמטה – נעשה רשע מלמעלה", וראה להלן.
כפי שהעיר הר"י שילת, ביטוי להסתייגותו של הרמב"ם מן השררה, לא מצד עצמה אלא מצד תוצאותיה, ניתן גם באיגרת שכתב לרבי יוסף "בעניין מקרי החיים" (אגרות הרמב"ם, מהד' שילת, עמ' רסב. האיגרת הגיעה אלינו רק בתרגום קדום אך לקוי, ואילו המקור לא נמצא): "וכבוד הבן יודע, כי אלו הגדולות והשררות של יהודים בזה הזמן, אינן אצלי הצלחה ולא טובה... אלא תכלית הטורח והעמל והיגיעה... כי המשתרר ירבו יגונותיו ועצבונותיו, ושמא יכלימוהו ויביישוהו הגויים, ויפול ביד המלוכה, וייסרו אותו וישברו עצמותיו. ואם יביט בעיני האדם ושיישיר דרכו לפניהם – כבר עמד כנגד תורת ה' יתעלה, ועשה חניפות ומשוא פנים. ואזהרת התורה בכיבוד הממאנים והממרים [=היינו: האיסור להחניף פנים לממרים במצוות ה'] מבוארת מאד, כאשר אמר בכמו זה העניין נביא ה' איש האלקים לעלי הכהן "ותכבד את בניך ממני" (שמ"א ב, כט)". קצרו של דבר: לדעת הרמב"ם, אין בשררה כל טוב, שכן מסכנת היא את העוסק בה, או שמביאה היא אותו לידי חנופה ומשוא פנים, ובמיוחד החנפת פנים לרשעים האסורה מן התורה.
דומה, שהרמב"ם דיבר כאן מנהמת לבו. בכמה מקומות בכתביו מתלונן הרמב"ם על ה"שררה" שקיבל בעל כרחו, ששכרה מועט וטורחה מרובה. ועד כדי כך סלד הרמב"ם ממעמסת ה"רבנות" והשררה, שדיבר בשבח ההתבודדות מבני האדם: "וישים בני אדם נפרדים ממנו, לא יתערב עמהם ולא ישמע דבריהם, עד שלא יצטרך להכחישם בדבר המחויב בהכחשה, ולא ישנא מי שראוי לשנאותו, ולא יקדים נפשו להיות שופט, כדי שישליך מעליו משא הכבד ... וילך אחרי העבודה אשר בינו ובין הבורא יתברך... והאיש אשר יתהלך בזה הדרך, מרוצה לפני הבורא ואהוב לבני אדם, ולא יחוש לחטאות בני אדם, ולא יצטרך להיפרע ממי שיעשה לו רעה, מפני שהוא מתפרד מבני אדם" (אגרות הרמב"ם, עמ' תרפו-תרפז).