אחת התופעות המעניינות ביותר בסדר התפילה היהודי קשורה לדמותו של גיבור הפרשה, הקוסם מארץ פתור. מזה דורות רבים, יהודי מישראל אינו פותח את יומו בבית הכנסת בקבלת עול מלכות שמים מתוך אמירת "שמע ישראל", אף לא בקריאת עשרת הדיברות, אלא דווקא בהצהרתו של גוי שבגויים: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (וכך נוהג אף "קול ישראל" מזה עשרות שנים, בפתיחת שידורי הבוקר שלו, תופעה שאין לה אח ורע בעולם). על ייחודה של פרשת בלק מלמדת גם העובדה שחז"ל (בבא בתרא יד, ע"ב) מוצאים מקום להדגיש ש"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב (שגם הוא, כידוע, איש נוכרי)". ולא עוד אלא שביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע(!), ונמנעו מכך רק בשל "טורח הציבור" (ברכות יב, ע"ב).
כדמויות רבות אחרות בתנ"ך, מופיעים בלק ובלעם על בימת ההיסטוריה מאוחר למדי. איננו יודעים הרבה על קורות הזוג המוזר עד כה. אכן, כדרכם, ביקשו חכמי המדרש, ולאחריהם חכמי תורת הסוד, להשלים את הפערים החסרים. כך, למשל, אומר המדרש שבלק היה מבני בניו של לוט (ושמא מלאכתו, מלאכת הקללה, לטיא בארמית, מרמזת על כך). ובגמרא (סוטה מז, ע"א) הוסיפו שרות המואביה – אמה של מלכות בית דוד(!), מלך ישראל חי וקיים – בתו של עגלון בן בלק הייתה, ואף טעם נתנו בדבר: "בשכר ארבעים ושנים קורבנות שהקריב בלק הרשע, זכה ויצאה ממנו רות" (נזיר כג, ע"ב).
מהו פשרו של ניסיון חוזר ונשנה זה, להטמיע דווקא את פרשת בלק ובלעם בתודעתו היומיומית של כל יהודי? דומה שהדבר אינו מקרי. סיפורם של בלק ובלעם נושא עמו לקחים לדורות, וחושף בפנינו תובנות חשובות ומרתקות בעולמה של יהדות, שכוחן יפה הן באשר ליחס שבין ישראל לעמים, הן באשר לתופעות פנים יהודיות, הדורשות את תיקונן.
ראש דבר, מהווה פרשה זו עבורנו תזכורת מתמדת בדבר קיומה של שנאת ישראל, גם בזמנים שבהם מבקשים רבים מאתנו להדחיקה. הנוכרי שניצב מחוץ, מכיר היטב את ייחודם של ישראל. הוא מקנא בהם, שונא אותם. פרעה מלך מצרים היה הראשון שהכיר בייחוד זה, וראה את ישראל לא כקבוצה אקראית של יחידים, אלא כ"עם" בעל ייחוד. לפיכך הכריז עליהם מלחמה: "הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ט). כך נהג גם בלק, המקיים מעין דו שיח סמוי עִם פרעה, בהכריזו: "הנה עַם יצא ממצרים" (במדבר כב, ה). שניהם מבקשים לכלות את ישראל. פרעה ביקש לעשות כן בכוח הכוח, באמצעות השמדה פיזית, ולא עלתה בידו. משראו בלק ובלעם שככה להם, ביקשו לנסות את דרך ההשמדה הרוחנית. בתחילה באמצעות קללות, ומשגם דרך זו לא צלחה בידם, בדרך הטמיעה וההתבוללות: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב... ויצמד ישראל לבעל פעור" (כה, א-ג). לצד קיומה המתמיד של שנאת ישראל, נותנת לנו פרשת בלק תזכורת תמיד, שסכנת ההתבוללות נמצאת כאן ועכשיו. אל לנו לשגות באשליות לנוכח כישלון צורננו להשמידנו באופן פיזי. גם לאחר השואה האיומה, ממשיכה ההתבוללות – שיש מי שכינה אותה בשם האיום, 'השואה השקטה' – לאכול בנו בכל פה. מדי יום מאבד עם ישראל אלפים מבניו, שנטמעים ומתבוללים, בדרך אל-חזור. עלינו מוטלת המשימה לנסות ולהציל מה שניתן, ואין אנו בני חורין להיפטר הימנה.
במישור הפנים יהודי, מזהירה אותנו התורה מפני הפיכת הדת בית קיבול ומנוף לקוסמים ובעלי לחשים למיניהם. מן הסתם, היה הקוסם הגדול מארץ פתור בעל קסם אישי רב. סביר להניח שדרשותיו הבנויות לתלפיות שבו בקסמן את לבם של רבים. כאילו לא די בכך, מכניסים שליחיו של בלק תבן נוסף לעפריים, והולכים אל בלעם כש"קסמים בידם".
אכן, בשעת מבחן מתגלים כל אלה ככלי ריק. כבועת אויר, בלון שהתפוצץ ואיננו עוד. נעירה אחת מפי אתונו של בלעם, המונחית בידי שמים, שווה יותר מכל הקסמים, הנחשים, הקמיעות ושיני השום שכוהני הדת מבקשים לספק להמונים הצובאים על פתחיהם. בלעם עצמו מתפכח עד מהרה. הוא מודה בטעותו, ואינו הולך "כפעם בפעם לקראת נחשים" (כד, א), ולא עוד אלא שאנוס הוא להכריז ולקרוא בקול גדול: "כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל". לא באלה חלק יעקב.
ביום ראשון הקרוב, צום י"ז בתמוז, ישובו אלפי תלמידי ישיבה, חניכות מדרשות ואולפנות, חניכי תנועות הנוער וסתם "עמך" בית ישראל ויעלו לירושלים עם מוריהם ורבותיהם למפגש של חשבון נפש, קריאה וזעקה לתיקון החברה בישראל. תחת הכותרת "מוציאין את התיבה לרחובה של עיר", יתכנסו בכיכר ספרא בירושלים, וישמיעו קול זעקה. נגד תנאי העסקה משפילים, נגד הלנת שכר, נגד הסחר בנשים, נגד מעשי אלימות במשפחה, נגד התעללות בילדים, נגד עצימת העיניים לנוכח מיליון ורבע אנשים שמצויים מתחת לקו העוני (30% מהם אנשים עובדים!), נגד הקיצוץ בקצבאות, נגד היחס לעובדים זרים, נגד הפער החברתי שהולך ומעמיק. תהיה זו תפילה בעד חברה אחרת. בעד חברה צודקת יותר, שוויונית יותר. בעד חברה שיש בה צדק ולא רק הנצחת הצדקה. בעד חברה שרגישה לנכים ולמוגבלים שבתוכה ומאפשרת להם להשתלב בחברה כאחד האדם. בעד השמעת קולה של תורה בנושאים החברתיים שעומדים על סדר יומה של החברה הישראלית, מתוך תפישה שמדינה יהודית אינה יכולה להיבנות ללא הקפדה יתירה על צו התורה "ועשית הישר והטוב". רק עמידה בכל אלה, תוכל להצדיק באמת ובתמים, את קריאתו הגדולה של בלעם: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!"