בשעה שמביא אדם את ביכורי שדהו לבית המקדש הוא מבקש להכתיר את ריבונו של עולם על תנובת שדהו. מצוות רבות בתורה מחייבות את האדם כמצוות ביכורים: חלה ותרומה, בכור ועומר - בכל אלה אנו נותנים את הראשון לקב"ה, ובכך מבטאים את הכרתנו כי ממנו הכל בא ואליו הכל שב. אין אנו רואים בהצלחת מעשינו רק את פועל ידינו, כי אם מודיעים קבל עם ועדה שאנו יודעים כי משוקר השפע והברכה הוא הקב"ה.
ברם, המעיין בפרשת מקרא ביכורים שבפרשת "כי תבא" ימצא כי אין היא עוסקת בסיכום השנה החקלאית, וכמעט ואין היא מתייחסת לתחילת קטיף הפירות. הפרשה חורגת הרבה מעבר לביוגרפיה האישית של האדם, והיא עוסקת בביוגרפיה הלאומית - היא מודיעה כי ההתייחסות שלנו לפרי הארץ מתחילה מ"ארמי אובד אבי", והיא מתארת את עיקרי ההיסטוריה היהודית, את הירידה למצרים והיציאה משם, ההליכה במדבר והכניסה לארץ. בכך היא קובעת כי ההתבוננות שלנו על ההווה אינה מנותקת ואינה חסרת שורשים, כי אם ראיית ההווה כחלק מהמשכיותו של רצף, שהתחיל ביציאת מצרים ומסתכם, בינתיים, בהבאת פרי הארץ למקדש.
קישור ההווה להיסטוריה הלאומית הוא עניין רב משמעות. חלק ניכר מהחגים מושתת עליו, ואנו זוכרים בפסח את מכות מצרים, בסוכות את ההליכה במדבר, בחנוכה את החשמונאים ובפורים את מגילת אסתר. זיכרון זו אינו מעשה ארכיאולוגי, כי אם שינוי נקודת המבט על המציאות בה אנו חיים. הבדל ניכר קיים בין המתבונן על ימיו כעל נקודה אובדת במרחב, לבין הרואה את קורות ימיו כחלק מהמהלך כללי, כשהוא חלק ממנו - תורם את תרומתו למהלך, ומקבל ממנו את השפעתו.אנו רואים זאת בצורה מוחשית מאוד גם היום. חלק ניכר מהדיון הפוליטי ומהעמדות המדיניות קשור גם בעומק ההתייחסות ההיסטורית לאומה. יש הבדל בין מי שהיחס שלנו לארץ ישראל מתחיל במלחמת ששת הימים, לבין מי שרואה זאת על רקע מלחמת העצמאות, לבין המודע לתנועה הציונית כולה לבין זה הרואה את הדברים רק מימי בר כוכבא, לבין זה הנושם את אברהם אבינו המהלך במרחבי ארץ ישראל. כל התבוננות כזו אינה רק מעמיקה את הקשר עם ההיסטוריה היהודית. היא משנה באופן מהותי ומשמעותי את ההתבוננות על מה שמתרחש לנגד עינינו.
שתי השפעות משמעותיות באות לידי ביטוי בנקודת המבט הקושרת את גורלו האישי של האדם אם ההיסטוריה של האומה כולה. ראשונה בהן היא ההסתכלות כלפי חוץ. אנו מבינים כי המאבק עם אויבינו אינו על שטחים ואינו על הסדרים מדיניים, כי אם נובע משאלות זהות עמוקות. מול ההתערטלות הכללית המאפיינת היום את מדינת ישראל - התערטלות מארץ ישראל, מזהותה היהודית של המדינה, מלשון הקודש, מהצניעות ומעוד עניינים נוספים - אנו קושרים עצמנו במורשת אבות, וחיים לאור "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים".
השפעה שניה היא החזון אותו באנו להקים כאן. לא באנו רק לאפשר לכל אחד לעשות כרצונו, אלא באנו לכאן כדי ללכת בדרכי אברהם אבינו, אשר שמר את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. בעת מקרא ביכורים אנו קושרים עצמנו בחזון זה, ומחדשים את הברית עם חובת הקמת חברה בה צדקה ומשפט מושלים בכיפה. גם כאן, אין מדובר בעניין טכני או טאקטי בלבד, המאפשר את קיומה של החברה, כי אם בתהליך עמוק מאוד, שראשו נעוץ בחזון היסודי של מדינת ישראל, שמי שבאה לממש את ייעודו של עם ישראל, לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.
תודעה היסטורית רצופה זו, שמקורה במקרא ביכורים, היא המאפיינת את הציונות הדתית והיא מהות חזונה ותקוותה. לאורה של פרשת השבוע אנו קושרים את עברנו בעתידנו, ומתחדשים בברית הארץ והעם, כמו גם בברית הצדקה והמשפט, וחיים בארץ ישראל חזון ההולך ומתגשם לאור עשייתנו.