אנחנו יצאנו מלבנון, ועזבנו את צד"ל לאנחות – מלבד כמה שקבלו מחסה זמני אצלנו – וכן לא ייעשה בישראל.
קודם כל יש לדעת שמילה זו מילה והסכם זה הסכם. לא רק אדם פרטי צריך לשמור מוצא פיו, אלא גם מנהיג לאומי, ועוד יותר. כל החוסן הלאומי בנוי על האמון שהאומה נותנת במנהיגיה. יפתח הגלעדי, במקום שאתה מוצא גנותו שם אתה מוצא שבחו, שנדר "והיה היוצא מדלתי ביתי לקראתי" ועמד בדיבורו, על אף שהיתה זו ביתו, כיוון שהוא סבר שאמינות מנהיג היא מעל הכל, בהיותה נוגעת לפקוח הנפש של המדינה. במעשהו זה הוא עשה טעות חמורה אך נודה שהיה איש אמת.
אין זה משנה אם חתמנו חוזה מסודר עם צד"ל. מילה של מנהיג היא קודש. אברהם אבינו כרת ברית עם אבימלך. זו הייתה טעות, בכל זאת עמדנו בה, לכן לא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים, ולכן יהושע לא הוריש את עיר היבוסי בו ישבו פלישתים, וכן עתניאל בן קנז אחריו. רק שמשון החל להילחם בהם כיוון שהם הפרו ראשונים את ההסכם.
וכן דוד המלך לא כבש את עיר היבוסי אלא עד אשר שהסיר את העוורים והפיסחים שסמנו אותו הסכם.
גם יצחק אבינו כרת ברית עם אבימלך ודוד לחם נגדם רק בגלל אותה הפרה שלהם, ולקח בחזרה את מתג האמה שסימן את אותו ההסכם. יעקב אבינו כרת ברית עם לבן, וגם כאן רק בגלל שארם הפרו ראשונים את ההסכם הלך דוד להילחם נגדם ושבר את המצב (ועיין מקדם לבית אל, חלק א' מאמר "לא שקרנו בבריתך").
כרתנו ברית עם הגבעונים בכניסתנו לארץ. אמנם הם רימו אותנו בטענה שהם באים מארץ רחוקה, לכן ההסכם לא היה תקף, ובכל זאת יהושע בן נון אישר אותו כיוון שנשבע (יהושע ט').
אך הגבעונים הותקפו על ידי מלכי כנען בגלל אותו הסכם אתנו. אז יצא יהושע בן נון למלחמה כדי להציל בן ברית, וכיוון שלא השלים את המלאכה, "ויאמר לעיני ישראל: שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (שם פרק י', י"ב). אמנם ד' לא ציווה אותו על כך, אך זה היה מובן מאליו אצל יהושע שכך יש לנהוג, וכיוון דעתו לדעת עליון, "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמע ד' בקול איש, כי ד' נלחם בישראל" (שם, שם, י"ד).
שמא תאמרו: וכי בגלל מילה של יהושע בן נון יש לסכן נפשות? מילה דוחה פיקוח נפש?!
במוסר הפרטי – מילה אינה דוחה פיקוח נפש אך במוסר הלאומי – כן!
על אמינותה של מדינה נכנסים למסירות נפש. כמובן יתכן הסכם בטל ומבוטל מעיקרו, כגון ממשלה שגונבת חבלי ארץ מן העם כדי למוסרם לגנב אחר. אך בנדון שלנו, בענין לוחמי צד"ל, היה זה הסכם הגון ויש לעמוד בו. אין נוטשים בני ברית.
מסופר שרבי פנחס בין יאיר הלך לפדות שבויים, וכיוון שנהר עמד בדרכו, גזר שמימיו ייבקעו עבורו. אך גם צירף יהודי שהלך אתו עם קמח עבור מצות, ואפילו עבור גוי שהתלווה עמהם שלא יאמרו: "כך עושים לבני לוויה"? (חולין ז' א).
צריך אנושיות אלמנטרית! קל וחומר כלפי צד"ל שהיו חבירנו במערכה ןחטפו פגזים במקומינו! נכון ששותפותם זו לא הייתה לשם שמים, אלא לתועלתם, אך כך היא טיבה של כל שותפות.
מעשה שנפל חייל עולה חדש מרוסיה שאמו היתה גויה, ולא רצו לקוברו בבית קברות יהודי. פסק הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל: כך הוא בסתם גוי אך אותו חייל מסר נפשו עבורינו. לההרג עבור כלל ישראל – כן, ולהיקבר יחד איתנו לא?! והוסיף הרב שלמה גורן שכן הוא ביחס לחייל דרוזי בצבאינו.
אם לא נעמוד בהסכמים מי יאמין לנו להבא? אך מעל לצד התועלתי יש צד מוסרי עליון. ב"ה איננו שקרנים, ואין לנו להפקיר בני ברית. מאותה סיבה אין לנו להפקיר ערבים שמוכרים לנו קרקעות ובתים או משתפים עמנו פעולה, שאם לא כן נהפך לעם של בוגדים ח"ו: נפקיר משתפי פעולה, נפקיר צד"ל, נפקיר תושבי 'נגוהות', נפקיר תושבי רמת הגולן, נפקיר ישובי יהודה ושומרון!
בתחום הפרט צעקו גדולי ישראל על יהודים שמרמים גויים בעסקים והרמב"ם כינה זאת "כי תועבת ד' כל עושה עוול" (פירוש המשניות, כלים י"ב ז'. וכן באר הגולה, חושן משפט, שמ"ח ס"ק ה), והמהרש"א כינה זאת חילול השם (כתובות ס"ז א'). ואז יאמרו בגויים: ד' בחר לו לעם סגולה עם של רמאים! קל וחומר בעניננו שהוא כלל ישראלי שעלינו להתעשת, לעמוד בדיבורינו, בחיי הפרט ובחיי הכלל, במדיניות פנים ובמדיניות חוץ, ונהיה אהובים לד' והוא ישמרנו כי הוא אוהב אנשים אמינים, "אמונים נוצר ד'" (תהילים ל"א).
בין צה''ל לבין צד''ל
הרב אבינר מתייחס לנושא הפקרת אנשי צד"ל לאחר עזיבת צה"ל את לבנון.
