כל הארץ הזאת שלנו היא, אותה הנחיל ריבונו של עולם לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, לעד ולעולמי עולמים, כימי השמיים על הארץ.
קל וחומר שירושלים, עיר קודשינו ותפארתנו, היא כולה שלנו, ואין לזרים שום חלק בה.
וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, שהר הבית, מקום בית מקדשנו, השיא של ירושלים והשיא של כל ארצנו - הוא שלנו, היה שלנו ויהיה שלנו!
אין לנו מניעה הלכתית או לאומית שיבנו מסגדים לדת האיסלם בארץ ישראל. אבל מה שעשו המוסלמים לבנות מסגר בהר הבית, על חורבות בית מקדשנו וניצלו את גלותנו וחולשתנו - זהו מעשה מחפיר ביותר שאין לו הרבה דוגמאות בהיסטוריה האנושית. רק חלאת המין האנושי מסוגלת לעשות כנבלה הזאת המצטרפת לשורה ארוכה של עוולות והשפלות אשר ספגנו ממנה.
ב"ה, עתה נשתנו הזמנים, הר הבית בידינו הוא ברשותנו ובבעלותנו, תחת שלטון מדינתנו ובהשגחת צבאינו. זו זכותנו וזו חובתנו לשמור בכל תוקף את אחיזתנו באותו מקום הנאדר בקודש של ארץ חיינו.
אלא שיש לבצע פעולה זו באורח שונה מאשר בכל שאר ארצנו. לא כאן המקום להתנחלויות ולהפגנות נוכחות. הרמב"ם כותב שלעומת שאר ארץ ישראל שזכינו לה על ידי כיבוש, כאן אחיזתנו מעוגנת בהשראת השכינה (הלכות בית הבחירה ו' ט"ז). את הכיבוש של הר הבית נחזק על ידי תוספת יראת שמים. כמובן, גם לנוכח הכותל עצמו יש להוסיף יראת שמים. כאשר כל עם ישראל יתרומם יתעלה, יטהר ויתקדש - אז תתחזק אחיזתנו בהר קודשנו.
שמא תאמרו: לו הלכנו בדרך זו של פתרון בעיות מעשיות על ידי התרוממות רוחנית - התנועה הציונית לא היתה מופיעה והמדינה לא היתה קמה?
נכון! אך יש להבין שהיהדות היא דבר מורכב ולא כל הדברים שווים. מדינת ישראל לחוד ומקום המקדש לחוד!
מעשה אחרי מלחמת ששת הימים שניגשו אל רבנו הרב צבי יהודה קוק עם הצעה: אולי הגיע הזמן לבנות קצת את בית המקדש ולהקריב קצת קרבנות. רבנו הגיב בזעזוע עמוק: לפי הרמב"ם - תחילת הלכות מלכים - יש סדר למצוות. קודם יש לבנות את מלכות ישראל כראוי ורק אחר כך יבוא התור של בית המקדש.
הר הבית אינו שייך למדרגתנו העכשווית. וכי כל שאר המצוות כבר קיימנו?! לו הייתה מצווה לעלות להר הבית, לא היה מקום להתחכם. אבל בזמננו אין מצווה לעלות לשם וגם אין מצווה להתפלל שם.
שמא תאמרו: אם כך, בעומדנו מרחוק, אנו מאבדים את הקשר עם הר הבית, וכאילו מכריזים: לא לנו הוא?
אדרבה, בזה שאנו עומדים מרחוק בחרדת קודש, אנו מכריזים: שלנו הוא!! בזה שאיננו נכנסים להר ואיננו נוגעים בקצהו, אנו מקיימים מצוות "מורא מקדש". הרבה גדולי ישראל כגון הרב שמואל סלנט ומרן הרב קוק אפילו נמנעו מלהכניס אצבעות בין אבני הכותל, מחשש שזה כבר נקרא כניסה להר הבית מבחינה מסוימת!
הרמב"ם מסביר בספר מורה נבוכים: אל תחשוב שבהזכירך פעמים תכופות את שם ד', הנך מתקרב אליו. אדרבה ההתקרבות הגסה הזאת אינה אלא מרחקת. זהו סוד המרחק המחבר. מי שמרגיש קרוב להר הבית, בזה עצמו מתרחק ממנו. מי שעומד מרחוק בחרדת קודש, בכך הוא באמת קרוב.
מעשה ביהודי חשוב מאוד בעל זכויות רבות, סיר משה מונטיפיורי, שלתומו חשב שאפשר להיכנס להר הבית בעזרת לחבולה מסוימת, והחרימוהו חכמי ירושלים. אחרי בירור שהוא שגג, הסירו את החרם. מרן הרב קוק כתב: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של ישובים מעשיים" (אגרות הראי"ה חלק ב' עמ' רפה).
הר הבית אינו מקום פרטי, אלא לב האומה, לב הארץ ולב המדינה. הוא אינו עניין ליזמות פרטיות של מתנחלים אידיאליסטים. אנו נגיע אליו, כאשר כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד יהיה ראוי לכך.
אל תגעו בהר
בהמשך לויכוח על מעמדו של הר הבית, כותב הרב אבינר על מעמדה של ירושלים ומעמדו של הרב הבית.
