במלחמה לבנון האחרונה הופתענו מעוצמות אויבינו, אך בעיקר הופתענו מהחולשות שלנו. הרבה מעבר לטרגדיות ההווה של האבדות בנפש וברכוש, חשפה מלחמה זו חולשות שהן סכנה קיומית למדינת ישראל. אזעקת אמת במדינה כולה, החלה להישמע רק עתה, עם שוך הקרבות, והסימפטומים רבים: כשל מערכות מדיני, צבאי, לוגיסטי, מודיעיני, וכו'. אין לברוח מאחריות המערכות, אך באמת, יש לכל הבעיות שורש מהותי אחד. גם אם נערוף ראשים, הבעיה המהותית תצוץ שוב. צריך טיפול שורש, הדורש הרבה יושר ואמת כי זו שאלת חיים עבורנו.
הבעיה הערכית.
הבעיה הערכית-תרבותית של החברה הישראלית, נחשפה במלחמה זו כקיומית למדינה.
בעשורים האחרונים מגדירה החברה הישראלית את זהותה מחדש, והופכת בהדרגה מחברה בעלת אוריינטציה לאומית-יהודית-מסורתית, לחברה חילונית-מערבית-מתירנית. 'מדינת היהודים' הופכת ל'מדינת הישראלים' שהמוטו שלה הוא הקיום, הקיום העכשווי כמשמעות החיים, כצביון התרבות וכיסוד המוסר. העכשיו הקיומי הוא האנטיתזה של הערך ההיסטורי, הקולקטיבי והאמוני. במרכז העכשיו נמצא האינדיבידואל והוא המדד לערכים. הלאומיות היא נחלת העבר, ומחויבות הפרט לחזון לאומי, מגביל ופוגע בחופש העכשווי. העולם הוא כפר גלובאלי ואין משמעות לגבולות ולזהויות ההיסטוריות. ה'עכשיו' מוכרח כמובן את השלום, כי רק הוא מסוגל לאפשר לו קיום שקט. חֲיה ותן לחיות, ואל תיתן לסכנות המוות לאיים על בועת הבריחה. מדינת ישראל במזרח התיכון הבוער היא פלונטר. אין מי שסיבך את המדינה כמו מלחמת ששת הימים והמתנחלים. צריך לעשות הכל כדי למגר את רוחם ולהפכם למוקצה מחמת מיאוס. הזהות היהודית ההיסטורית מבליטה את הבידול הלאומי, מה שמרסק כל אפשרות של דו-קיום ונורמליות במזרח התיכון ועל כן צריך לשרש מהחברה את הרשמים שלה. גם הציונות הישנה עם המיתוסים מהעולם היהודי והלאומי, עבר זמנה. ההוויה הישראלית, לפי ה'אידיאולוגיה' הנוכחית המדינה היא חילונית פלורליסטית, שגם הדתיים יכולים להיות חלק מהפסיפס הרב תרבותי שלה בתנאי, כמובן, שלא ישפיעו על המדינה. ארץ ישראל באופן מקרי היא מקלט בטוח ל'יהודים לשעבר', אך היום, אין הבדל מהותי בין יהודי לערבי. העתיד שכולנו אמורים לצפות לו, אינו אלא היכולת לחיות את ההווה טוב יותר.
במדינה כזאת צריכים המדינאים לחשוב ולדבר בעמימות. הצבא, שתפקידו לטפל בסכסוך מול הערבים, הופך בעייתי, ומרכזיותו וחשיבותו רק משפיעות לרעה על החברה. גם אותו צריך לחנך מחדש ולסרס. על המפקדים להיות נאורים ולהפסיק לחלום ולדבר על ניצחונות, להיות יותר אינטלקטואלים וספקנים, מיוחצנים, בעלי שפה חדשה, והרבה פחות לוחמניים, מסתערים ופטריוטיים. צריך להנמיך את העצימות, ולהעצים את העמימות.
התקשורת היא ספּק תרבות העכשיו החזק ביותר. כדי לחיות את העכשיו בעוצמה, בלא שהחיים במדינה, המלחמות והפוליטיקה, יהוו איום על בועת האסקפיזם, הופכת התקשורת במכחול-אומן את החיים למציאות וירטואלית. אתה מתרגש מהחדשות בדיוק כמו מסרט, גם מהטיל שנפל על הבית של השכן שלך וגם מכך שבולדוזר של צה"ל הורס בתים ביישוב ישראלי. כך גם ההתחמשות של החיזבאללה והאיומים של נשיא איראן. אם תחשוב על כך יותר מדי, זה יאיים על הבועה ואתה עלול להתחיל לדאוג מגורלך ומהעתיד.
פירותיו הבאושים של 'החינוך מחדש' הזה נראו היטב בכל המערכות במלחמה האחרונה.
אם אין מחר, אין היום.
התרבות מסוגלת להפוך לאש מכלה. הציונות החילונית, הפכה לאִיום על המפעל שיצרה במו ידיה. התברר, כי ללא מחר רעיוני רציני, אי אפשר לחיות את היום.
קיומן של מדינות אינו בהכרח נצחי. העולם הוא זירת מאבק שבו החזק שורד. ההיסטוריה מלמדת, שהחזק אינו דווקא החזק פיזית, אלא זה שמאמין בחייו, בעתידו, ומוכן לחרף את נפשו עבורם. בעימות הנוכחי לוחמי הקודש של האיסלאם הפונדמנטליסטי תפסו את האריה הישראלי בתרדמה נהנתנית עזה וזחוחה. (והתברר שאין דבר שהפך את איראן לסכנה קיומית, כמו ההתנשלות התרבותית של מדינת ישראל מערכיה, כפי שבאה לידי ביטוי שיא בהחרבת גוש קטיף).
האם האריה הזה יתעשת ויקום מרבצו?
הכורח הקיומי דוחף אותנו לסדר יום חדש יהודי-ישראלי, היונק מהשורשים ההיסטוריים שלנו. הישראלי החדש, עמד מול הערבי, אך אין בכוחו לעמוד מול הערבי-המוסלמי. מול האיסלאם הנחוש צריך ישראליות הממשיכה את היהדות. ההססנות הספקנית שמקורה בהשקפת העולם המערבית-פלורליסטית, איננה מסוגלת לגבור על האיסלאם הקנאי והוודאי, המוכן לאבד את חייו לטובת ערכיו השפלים. אל מול האיום החדש חובה ליצור חזון לאומי בעל ערך אידיאלי, שנתמסר אליו בדבקות הרבה יותר עמוקה, רצינית ומשמעותית, מדבקותם של אויבינו במטרתם הם. רק אז ננצח - ובוודאות. חזון זה יודע לא רק לחנך אנשים להקריב את חייהם למען המדינה בעת הכורח, אלא יודע לבנות חיים עם משמעות עמוקה, עם אופק היסטורי, עם תודעת שליחות רוחנית-מוסרית רחבה, עם גבורת חיים יומיומית; וממילא הוא מוסיף טעם אדיר גם לעכשיו ולמימוש העצמי.
רק בעיצוב ערכי חיינו התרבותיים נמצא את הכוחות להתמודד גם עם האיומים הגיאופוליטיים הסובבים אותנו. המציאות הישראלית מחייבת סדר יום של התמסרות ואחריות, של משמעות היסטורית עם מטרה עתידית, בבניית יעדי המוסר, האמונה, התא המשפחתי וערכי הצדק הנצחיים.
זהו תהליך ארוך טווח המסוגל להניב פירות במישור הלאומי גם בטווחי זמן קצרים.
כוחה של הסרת טבעת. "גדולה הסרת הטבעת מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות" - טרגדיות היסטוריות, מסוגלות לעורר את החברה לתיקון דרכיה, יותר מכל תוכחות והטפות. האם הסרת הטבעת הנוכחית דיה כדי לעורר את העם בישראל לעמוד על נפש מדינתו, או שמא קשיות עורפנו תביא עלינו הסרות טבעת קשות יותר? התשובה תלויה במידה רבה בנכונות שלנו להתנער, ולהסיק מסקנות.
לא לחינם קמנו לתחייה לאחר אלפיים שנות גלות, ולדורנו כוחות פנימיים להתגבר ולהתקדם. אין ספק, שבסופו של דבר, העם היושב בציון רק יצא מחוזק ומחוסן מתהליך קשה זה. גודל החורבן הוא המסמן את גודל הבניין שאנו רשאים ומחויבים לצפות לו.
מעבר לחולשות - במלחמה נפגשנו גם עם המון גילויים של עוצמות מופלאות של חיילים ואזרחים. גבורה, הקרבה, רעות, כושר עמידה ואמונה; במובן מסוים, מיוחדים, ובוגרים יותר, מכל מה שראינו בעבר. למרות המחלות שפשו בנו כחברה, יש בקרבנו תאי בריאות. האם נשכיל לטפח אותם, לתת להם להוביל ולהבריא את כולנו למען עתידנו?
אזעקת אמת נשמעת בימים אלה בכל רחבי מדינת ישראל וכל תושביה מתבקשים לקחת את גורלם בידיהם ולהתחיל לחשוב על משמעות חייהם בארץ הזאת.
אזעקת אמת.
הציונות החילונית, הפכה לאִיום על המפעל שיצרה במו ידיה. התברר, כי ללא מחר רעיוני רציני, אי אפשר לחיות את היום...
