טובלות עם הבלנית: מחסור חמור במקוואות נגישים לנשים עם מוגבלות

לפני 4 שנים התחייב משרד הדתות להנגיש מקוואות לבעלות מוגבלויות. כיום הם מתקשים לאתר אפילו רשימה של המקוואות.נשים שפעולות יום יומיות הן אתגר גדול בשבילן חוות את הטבילה כטראומה ולעיתים נוטשות את דיני הטהרה במפח נפש

אביטל טרקיאלטאוב
טו בטבת התשעז
,
13 בינואר, 2017 21:25
נועה חזן

נועה חזןצילום: נועה חזן

עבור כל כלה טרייה הכניסה לעולם המושגים של טומאה וטהרה, התקרבות וריחוק, היא מבלבלת, לא פשוטה ומתישה נפשית לפעמים. חבלי הלידה של כל זוג דתי ממוצע כרוכים בסוגיות הללו והטבילות הראשונות הן מקור ללא מעט לחץ ומתח נפשי. הכנה לכל טבילה היא גם תפילה- שהערב יעבור בשלום.

כל אלו מתעצמים פי כמה כאשר מדובר באישה בעלת מוגבלות פיזית שטבילתה תלויה בלא מעט גורמים חיצוניים ובמציאת מקווה נגיש קרוב. אצל נשים בעלות מוגבלות ליל הטבילה מורכב לא רק בחודשים הראשונים לאחר החתונה, כשבכל הארץ ישנם רק 36 מקוואות נגישים ובכל איזור המרכז לדוגמא קיימים רק שני מקוואות נגישים בלבד. גם המספר 36 עלול להטעות. הגדרת נגישות היא בד"כ למבנה עצמו ולא למקווה המאפשר טבילה לבעלות מוגבלות שצריכות להיעזר במתקון מיוחד על מנת לטבול. באתר לשירותי דת האבחנה הזו לא קיימת. כשביקשנו מהמשרד לשירותי דת רשימה של מספר המקוואות המונגשים עם אותו מכשור לטבילה התשובה הייתה שייקח להם לזמן לגבש רשימה כזו.

טליה (שם בדוי), בת 27, נשואה שנתיים וסובלת משיתוק מוחין, ביום יום היא מתניידת בעזרת כסא גלגלים וסובלת מחוסר יציבות וחוסר שיווי משקל. טליה מתגוררת באילת אך מספרת כי בחיפושיה אחר מקווה נגיש טבלה במספר מקומות ברחבי הארץ, שחלקם התבררו בדיעבד, כלא נגישים ולפעמים אף לא רגישים.

"בהתחלה, אחרי שהתחתנתי, לבקר במקווה הייתה בשבילי חוויה מאוד טראומטית. כל פעם שהייתי צריכה ללכת למקווה הייתי בוכה. לא הבנתי למה לאחרות זה כל כך פשוט ולי זה צריך להיות כל כך מסובך" מספרת טליה בכאב. "אצלנו באילת יש שלושה מקוואות. אני גרה באזור די מרכזי בעיר שיש בו מקווה שנחשב לנגיש- כשאני אומרת נגיש אני לא מתכוונת לכסא שיורד למים, אני מתכוונת נגיש מבחינת מאחזי יד, שירותים ומקלחת נגישים. מבחינת ירידה למקווה עצמו לא היה כיסא או משהו שאפשר לרדת בו למים. או שהרימו אותי, או שנאלצתי לרדת ברגליים עם עזרה ותמיכה בגב התחתון, וזה מאוד קשה".

(צילום: istockphoto) ההתמודדות קשה יותר לבעלות מוגבלויות

לפני החתונה, חיפשה טליה מקווה נגיש באיזור מרכז הארץ, משום ששמעה כי סיכוייה למצוא אחד במרכז גבוהים יותר. "מצאתי רק שלושה מקוואות נגישים במרכז, קראו להם 'נגישים'- התקשרתי לשלושתם ורק אחד מהם הסתבר כנגיש. הגעתי לשם לפני החתונה, נכנסתי למים ולא הצלחתי פיזית להכניס את כל השיער ואת כל הגב למים. הבלנית העירה לי כל כך הרבה פעמים שהטבילה לא כשרה שכבר לא היה לי נעים ואמא שלי הייתה צריכה להיכנס ולעזור לי".

חוויית הטבילה הראשונית והטראומטית לא הובילה לחוויות מוצלחות בהרבה "זו בעיה שחזרה על עצמה גם אחרי הנישואין כשעברנו לגור באילת, שוב לא הצלחתי להכניס את כל השיער והטבילה לא הייתה כשרה מכל מיני היבטים. התייאשתי ממש, התקשרתי לרב ואמרתי לו שאני לא רוצה לטבול יותר". טליה מספרת כי בעבר היו גם בלניות שאמרו לה כי היא אינה יכולה לגעת בקירות המקווה או בקרקעית בזמן הטבילה על מנת שזו תהיה כשרה, דבר שהלכתית אינו נכון והקשה עוד יותר על חוסר שיווי המשקל שלה.

"הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו טוב וזה לא הולך לי, ואז דיברו עם הבלנית באילת והיא פשוט הייתה מדהימה. הגענו להסדר שהיא תיכנס איתי למים. הטבילה מתנהלת כיום בזה שהיא נכנסת איתי, מרימה אותי, נותנת לי את התנופה של הכניסה למים, מחזיקה אותי בזמן הטבילה, אחר כך היא עוזבת ואז מרימה אותי שוב, שזה לא דבר פשוט".

טליה נקשרה לבלנית, שמילאה עד היום בגופה את חוסר התפקוד של המשרד לשירותי דת בכל הנוגע להנגשת מקוואות. ב-2013 יצא המשרד לשירותי דת בפרויקט חדש להנגשת מקוואות לאחר ש"חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התאמות נגישות למקום ציבורי שהוא בניין קיים" נכנס לתוקף. החוק חייב הנגשת מבני ציבור, ביניהם מקוואות עבור נשים בעלות מוגבלויות.

תקנות החוק קבעו כי מספר המקוואות הנגישים ייקבעו על פי קריטריונים כמו גודל כל רשות המקומית. הפרוייקט היה אמור להיות בימים אלו בתהליכים מתקדמים ומועד הסיום המשוער שלו היה נובמבר 2018. "התקנות הקבועות בחוק הם מאוד סבוכות וכוללות רמות שונות של הנגשה" מסבירה עו"ד שרה וינברג מעמותת "עתים" המעניקה סיוע והכוונה בשירותי דת. "יש הנגשה בסיסית ויש הנגשה מלאה. ההנגשה הבסיסית כוללת דרך נגישה מהחנייה לכניסה למקווה, בית שימוש ומקלחת נגישים עד לבור הטבילה והכנה למתקן הרמה שמאפשר בעצם לאישה לטבול במקווה. ההנגשה המלאה כוללת גם את מתקן ההרמה עצמו".

(צילום: מיכאל לויט)

"התקנות נכנסו לתוקף ב-2012 אבל זה לא אומר שמ-2012 הכל צריך להיות תקין. התקנות קבעו לוח זמנים די מורחב של השלמת ההנגשה וגם הצבת קריטריונים של כמה מקוואות צריכים להיות מונגשים בהתאם למספר התושבים בעיר. יש לוח זמנים שעדיין בעיצומו אבל אנחנו כן יכולים להגיד, לפחות על סמך הנתונים שמופיעים באתר המשרד לשירותי דת, שהמצב הוא מאוד רחוק מהקריטריונים שנקבעו בתקנות לגבי מספר המקוואות שצרייכם להיות מונגשים בכל עיר".

ב"עתים" התחילו לערוך מעקב אחר נושא הנגשת המקוואות ומספר המקוואות הנגישים הקיימים כיום בכל איזור ומקווים לחולל שינוי בקצב ההתקדמות המביש של המשרד לשירותי דת. "אנחנו רוצים להיות כתובת לכל אישה בעלת מוגבלות שאין לה דרך סבירה לטבול בעיר המגורים שלה. אנחנו עורכים מחקר מקיף כדי להבין מה בדיוק המצב. האם הנתונים של המשרד לשירותי דת תואמים את השטח. האם המועצות הדתיות הרלוונטיות באמת עומדות בלוח הזמנים שנקבע בתקנות".

הנתונים ההתחלתיים שהצטברו בעתים הם לא פחות ממביכים "לשם המחשה בתל אביב, לפי נתוני המשרד לשירותי דת, אין בכלל מקווה מונגש אחד אפילו בהנגשה בסיסית, מדובר על כ-400 אלף תושבים יהודים. יכול להיות שבפועל יש- אבל לפי אתר המשרד לשירותי דת אין. על פי התקנות צריכים להיות בסופו של תהליך ההנגשה ארבעה מקוואות מונגשים באופן בסיסי ושניים באופן מלא" אומרת עו"ד וינברג.

"בירושלים יש רק מקווה אחד מונגש ומדובר בלמעלה מחצי מיליון תושבים יהודים, על פי התקנות בשלב הסופי אמורים להיות חמישה מקוואות מונגשים באופן בסיסי ושלושה באופן מלא. רק לפי הסתכלות פשוטה על הערים המרכזיות המצב הוא עדיין מאוד רחוק מהמצב המחוייב בתקנות בשלב הסופי. אפשר לראות שיש רק 36 מקוואות מונגשים בכל הארץ. יכול להיות שהמידע באתר המשרד לשירותי דת לא מעודכן, אבל לציבור אין דרך לגשת למידע ולהבין איפה אפשר לטבול".

אישה בעלת מוגבלות שצריכה לטבול, איך היא מבררת איפה יש מקווה מונגש באיזור שלה?
"כמונו. היא תלויה במידע שהמשרד לשירותי דת מספק, או שהיא צריכה לעבור מקווה מקווה ולהתקשר. הבעיה היא גם חוסר עדכון אבל עוד יותר שהמצב פשוט מאוד לא אידיאלי, לא בא לקראת בעלות מוגבלויות. אנחנו באמצע מחקר כדי להבין יותר מה המצב בשטח ומה שלב העמידה בלוח הזמנים".

"אני לא חושבת שהציבור מודע לעניין. זה חלק מהתפקיד שלנו, לעורר מודעות לציבור בעלי המוגבלויות, שבמצווה כל כך בסיסית תינתן הזכות לבעלות המוגבלויות לחיות חיים יהודיים תקינים ולא להרגיש מודרות בנושא כל כך חשוב. כנראה שהדברים ידרשו יותר אכיפה בשטח".

עו"ד וינברג מציגה עובדה שרק מגחיכה את המצב עוד יותר ואומרת כי "מנכ"ל המשרד לשירותי דת אמר בדיון בועדה לקידום מעמד האישה בכנסת ב-2013 שהוא מתחייב שב-2014, לכל המאוחר 2015, לא תהיה עיר בישראל שלא יהיה בה לפחות מקווה אחד עם נגישות".

"אפילו כשזה הכי נגיש בעולם- לא תמיד את מקבלת את היחס הנכון"

טליה התחתנה כשנתיים לאחר התקנות החדשות אך הם המציאות לא השתנתה ככל הנראה בזמן שחלף. טליה מספרת כי בתקופות בהם שהו היא ובעלה באיזור המרכז היא נאלצה לחפש מקווה נגיש, אך הביקור במקוואות נגישים המשיך להיות מאכזב וטראומטי והותיר לא מעט צלקות, בעיקר בנפש.

"טבלתי באיזור רחובות פעם, הבנתי ששם יש מקווה נגיש והוא באמת היה נגיש מכל הבחינות. אבל היה לי קשה שם מאוד" המקווה אליו הגיעה טליה היה עם כסא בצורת ערסל ישיבה שמורד למים מהאוויר. "קשרו אותי לכסא שהיה שם והיה לי מאוד לא נעים, פתאום בנות נכנסו באמצע וראו אותי ערומה. זה היה מאוד מאוד מביך. לא תמיד כשאומרים לך שזה נגיש באמת מבינים למה את מתכוונת. ואפילו כשזה הכי נגיש בעולם- לא תמיד את מקבלת את היחס הנכון. הבלנית שם הפכה לי את כל החוקים, דברים שהיו כשרים מבחינת הבלנית שלי באילת פתאום הפכו להיות לא כשרים ונהיה לי בלאגן".

שנתיים עברו מאז נישואיה של טליה, עשרות טבילות מתסכלות, סיפורים מעוררי זעם ונהרות של דמעות כנראה נשפכו בזמן הזה. לפני כחודש הגיעה ישועה. "עם הזמן הבלנית שלי באילת עשתה מהלך מול הרבנות הראשית שיביאו לי כסא ואחרי שנתיים התקינו אותו. לפני חודש יצא לי בפעם הראשונה לטבול איתו" מדובר על כסא שונה מזה דמוי הערסל במקווה הסמוך לרחובות, מסבירה טליה. הכסא שהגיע אליה לאילת דומה יותר למעלון הנכים המותקן בצמוד למדרגות במקומות ציבוריים בהם אין מעלית, אך הוא אינו פועל על חשמל אלא על לחץ מים.

"הכסא מקל והטבילה הרבה יותר מהירה. טבילה רגילה לוקחת אצלי 20 דק'. עם הכסא זה מתקצר. זה לא אותו כסא כמו זה שבמקווה ליד רחובות, הוא הרבה יותר נוח, הוא יורד בלחץ של המים, אין שם משהו חשמלי". טליה מתרגשת נוכח החידוש המרענן בחייה שמאפשר לה להגיע לטבילה בנחת "אני רוצה להגיד תודה לכל האנשים שעזרו לי לטבול בכבוד. זה כיף".

(צילום: נועה חזן) הכסא החדש במקווה באילת.

כמה מקוואות נגישים עם כסא ירידה למים את מכירה?
"לי יצא להיתקל רק באחד. יש לי הרבה חברות נכות שנמצאות במקוואות שהם גם נגישים אבל אין שם כסא. הירידה מתבצעת עם עזרה ותמיכה באיזור האגן. יש לי גם חברות התייאשו ונטשו את הלכות טהרה בגלל הדברים האלה. אני מאוד יכולה להבין אותם, גם אני כמעט הייתי במקום הזה. יש לי חברה אחת שטובלת בים".

טליה מסבירה כי כיום היא מעדיפה לדחות טבילה באמצעים הורמונאליים כאשר יום הטבילה אמור לצאת בזמן שהיא אמורה לשהות מחוץ לאילת. "אני מגיעה למצב שאני לא מוכנה לטבול לא עם הבלנית שלי. אני מאוד תלויה באדם שיודע לעזור לי, מתבייתת עליו ונשארת ככה, מה שגם מגביל בפני עצמו".

המהלך שהחלה הבלנית של טליה להשגת הכסא המיוחד החל הרבה לפני בואה של טליה לאילת "כשהגעתי למקווה בפעם הראשונה היא אמרה לי 'הייתה לי מישהי על כסא גלגלים שנאלצה עכשיו לעזוב את אילת, התחלתי את המלחמה בשבילה ואני ממשיכה את המלחמה בשבילך'. אני מניחה שהיא השקיעה בזה המון המון זמן".


(צילום: נועה חזן)

"נגישות לבעלי צרכים מיוחדים זה דבר מחייב- לכן נאבקתי"

בקול מתוק ונעים מספרת לי נועה חזן, הבלנית שהרימה פיזית את טליה במשך שנתיים שלמות על מנת לאפשר לה לטבול כראוי, על מאבק ממושך שהחל לפני לא פחות משבע שנים, להשגת הכסא לטבילת בעלות מוגבלויות.

"מכיוון שאנחנו במקום ציבורי אז נגישות לבעלי צרכים מיוחדים זה דבר שהוא מאוד מחייב. כל שכן במקום כזה שאסור לנו לוותר על אף אישה ואסור שתיווצר סיבה שהיא לא תבוא בגינה לטבול, במיוחד סיבה כזו כשהמועצה מחויבת להנגיש את המקווה לבעלי צרכים מיוחדים. לכן נאבקתי".

"דרשתי גם שתוקצה מקלחת עם כל האבזור המתאים, לא רק בור טבילה. ב"ה יש לנו מקלחת מותאמת והיום גם מקווה שמותאם גם לבעלות צרכים מיוחדים". ההתנהלות של נועה הייתה מול המועצה הדתית והמקומית וכללה בעיקר "בקשות חוזרות ונשנות, ללא הרף" מספרת נועה. "התחלתי את התהליך הזה הרבה לפני שטליה הגיעה מכיוון שבתחילת דרכי כאן הייתה אישה מוגבלת ונדרש ממני מאמץ פיזי כדי לעזור לה לטבול. העליתי את הסוגיה הזו בפני יו"ר המועצה הדתית ולא נעשה שום דבר בעניין. המשכתי לדרוש ושום דבר לא זז, כמו שהרבה דברים לא זזים אלא אם מפעילים כוח אינטנסיבי.

"כשטליה באה ביקשתי ממנה וממשפחתה שגם הם יתנו דחיפה מהצד שלהם כדי שימצא פתרון" נועה מספרת כי לחץ מצד אביה של טליה על רב העיר תרם לעניין "אבא שלה התערב ופנה באופן אישי לרב הראשי של אילת והפעיל לחץ. שנינו יחד הבאנו לתוצאות".

"באות לכאן נשים ממרכז הארץ ומכל רחבי העולם. התיירות מביאה לפה נשים מכל מקום ומגיעות לפה גם נשים עם צרכים מיוחדים. כדי שהן תטבולנה כמו שצריך וכהלכה אני עוזרת להן, יורדת איתן למים. כל אחת והמוגבלות שלה, במקרה של טליה הייתי צריכה ממש להרים אותה בידי כדי שהיא תוכל להיכנס למים. כל מקרה לגופו אבל אני עושה הכל כדי שנשים יטבלו כדת וכהלכה ויצאו מכאן כמו כל אישה שנכנסת לכאן- שזה לא ימנע ולא יגביל אותן וחשוב גם לתת להן את כל הפרטיות וההרגשה הטובה, שהן כמו כולן. זה ממש ממש משמעותי. אני מזמנת אותן לשעות המוקדמות של הערב כדי שתהיה כמה שפחות אינטראקציה עם הציבור כדי שלא יסתכלו עליהן בעיניים אחרות. זה הכל לשם שמיים".

כשאני שואלת את נועה האם היא מוכנה להתראיין בשמה היא עונה מייד "אנחנו עושים עבודת קודש לשם שמיים, אין לנו מה להסתיר".

(צילום: נועה חזן)

טובלות בזכות ולא בחסד

חברת הכנסת עליזה לביא, שמילאה בכנסת הקודמת את תפקיד יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, קיבלה מספר פניות בנושא ולאחרונה שיגרה מכתב למנכ"ל משרד הדתות, עו"ד עודד פלוס בדרישה כי יתערב באופן אישי בהנגשת המקוואות ברחבי הארץ, בבדיקה ובפילוח מספר המקוואות המונגשים כיום.

"מהמידע שבידנו עולה כי קיימים בארץ שלושים מקוואות בלבד המונגשים לבעלי מוגבלויות, כאשר רובם ממוקמים בצפון הארץ. בנוסף עולה, כי גם במקוואות המונגשים, הנגישות היא למבנה הכניסה בלבד ולא לברכות המקווה. בעקבות כך, אין באפשרות נשים בעלות מוגבלויות לטבול במקווה" כתבה ח"כ לביא. "כחברת כנסת אשר מלווה את נושא המקוואות על היבטיו השונים, ומתוך ידיעה כי הנושא קרוב לליבך, אשמח לקבל נתונים מפורטים לגבי כמות המקוואות המונגשים לבעלי מוגבלויות, ומהי פריסתם ברחבי הארץ".

"שירותי הדת בישראל חייבים להיות מונגשים לכלל האוכלוסייה", אומרת ח"כ לביא ל'כיפה', "לא כל שכן לאוכלוסיה עם צרכים מיוחדים. הנגשה של מקוואות זאת לא שאלה של נוחויות וזו לא פריבילגיה. זאת מחויבות הלכתית של אשה יהודיה וזאת חובתה של מדינה לאפשר זאת, בדיוק כמו כל שירות אחר. מעבר לכך שכוחה ומוסריותה של קהילה נמדדים בדאגה גם למי שקשה לו, ישנן תקנות ברורות המחייבות זאת- כבר מדרך נגישה מהחניה, ועד לבריכת הטבילה עצמה".

כחמש שנים עברו מאז נכנסו התקנות הנוגעות לנגישות במקוואות לתוקף. חמש שנים במהלכן לא ברור מה היקף העבודה שבוצעה על מנת להנגיש את המקוואות ולאפשר לכל אישה בישראל לטבול בצורה מכובדת וראויה. המהפכה הפרטית שביצעה הבלנית נועה חזן באילת הייתה אמורה להתבצע על ידי רשויות המדינה ולא על ידי בלניות שנאלצות בשם התפקיד לשאת על גבן, תרתי משמע, את כובד משקלן של טובלות בעלות מוגבלות.

(צילום: דוברות עליזה לביא)

ממשרד הדתות נמסר בתגובה כי "בשנת 2012 החל המשרד בפרויקט הנגשת מקוואות, בהתאם לאישור התקנות של ועדת העבודה של הכנסת בנושא תקנות חובת הנגשת מקומות ציבוריים תוך כדי מיפוי ארצי על מנת לבחון את המקוואות אשר יש התכנות הנדסית ומעשית לביצוע ההנגשה בפועל. המשרד פעל על פי דרישות החוק ותקנותיו, ובהתאם לבדיקות שעשינו בשטח הומלץ על הנגשת 100 מקוואות ברחבי הארץ. הרשימה פורסמה באתר המשרד, זאת בהתאם לאמור בחוק, כי על המשרד לפרסם את המלצותיו להנגשת מקוואות".

"על פי חישובים שביצענו, העלות המשוערת לביצוע העבודות תעלה כ-12 מיליון שקלים מאחר וטרם נמצא תקציב ייעודי לנגישות ארצית אך אגף מבני דת תיקצב מועצות דתיות שכן פעלו להנגשת המקוואות במסגרת תיקצוב שיפוצי מקוואות. בנוסף, פעלנו לתקציב מיוחד לשיפוץ נרחב למקוואות, כאשר במסגרת תקציב ייעודי זה, המועצה מחויבת לבצע שיפוץ נרחב כולל הנגשה למקווה. כמו כן, פרסמנו בעבר באתר המשרד טופס מיוחד לנשים אשר נצרכות לשירותים אלו".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מצא מקוואות בסביבה
x
דובר ראש הממשלה, יונתן אוריך צילום: פלאש 90

הטרדת עד המדינה פילבר: נדחה ערעור בכירי קמפיין הליכוד על החיפוש בניידים

קרא עוד