שירה צרי כותבת בחשבון הפייסבוק שלה כבר מספר ימים על האינתיפאדה הראשונה שפרצה אל חיינו ממש החודש לפני 33 שנים, על תקופת הסכמי אוסלו המדממת, על קורבנות השלום ועל השנים הקשות של הילדות בקרית ארבע. דיברנו עם שירה על התחושות שלה ועל קבוצת הפייסבוק שפתחה בעקבות הצורך הנפשי.
הילדות של שירה עברה עליה בקרית ארבע, ועד לפני כמה שנים גרה בתקוע שבמזרח גוש עציון. בעקבות לימודים באוניברסיטת חיפה, שירה ומשפחתה יצאו מגבולות יהודה ושומרון ועברו צפונה לחריש, שם הם חיים בשנים האחרונות. "יש משהו באווירת החיים שמחוץ לסטרס הזה, שהוא מאוד מאוד נעים לי. אני לא מרגישה היום צורך לחיות בישוב או בשטחים, אני לא מרגישה גם שאני לא רוצה. זה מה שהחיים שלי כרגע".
"כשהיינו ילדים זה היה נראה נורמלי אבל זה לא נורמלי"
כששירה נשאלת על המניע לכתיבה היא אומרת: "זה קשור לתהליך אישי שאני עוברת. תהליך שבתוך החיים, בתוך טיפול התחילו לצוף כל מיני טראומות שהיו חלק מהחיים שלי, אבל עד היום לא התייחסתי אליהן כאל משהו משמעותי. לאט לאט זה צף ועלה והבנתי שזה סיפור גדול מאוד. עברתי הרבה דברים. כשהיינו ילדים זה היה נראה נורמלי אבל זה לא נורמלי, זו לא הילדות של כולם ככה. לא רק זה, אלא שזה פצע בי משהו. הכתיבה היתה בלי הרבה תכנון אבל היא כן מובילה אותי למחשבה שכנראה יש פה משהו שהוא גם פרטי שלי אבל בעצם גם סיפור משותף, סיפור של דור".
"אני חושבת שיש לי הרבה מאוד חוויות של בדידות, של פחד, של אין מי שיגן עלי באמת, תוצאה של השנים האלה. אני חושבת שיש הרבה דברים שאני עדיין לא יודעת, שזה תחילת הסיפור, תחילה של התוודעות למשהו משמעותי".
צילום: צילום מסך
לאחר שפרסמה את הפוסטים בחשבון הפייסבוק שלה, שירה קיבלה המון פניות בנוגע לדברים שכתבה. "קיבלתי המון המון פניות. בין היתר גם פניות מכיוון שאני מתעסקת בטיפול ובטראומה. פניות לשיתופי פעולה ועבודה משותפת, שזה עוד דבר שאני צריכה לעכל אותו. כי אני מרגישה שהעיסוק בסיפור הזה פוגש בו פוטינציאל טריגרי בעצמו, של להיות בחשיפה להמון המון טראומות מורכבות. יש כאלה, אני יודעת בוודאות. מכירה הרבה מאוד.
את לא חושבת שהסיפור הזה פשוט לא קיים? לא התעסקו בזה בכלל.
"אני חושבת שמה שקרה וקורה הרבה פעמים במצבים כאלה, שיש בהם הרבה אירועי דחק מתמשך, זה לא מקרה אחד שהתגברת עליו וחזרת לחיים הרגילים שלך - מה שקורה זה שבעצם הצורך ההישרדותי שלנו מחזיר אותנו לשוונג. אין לנו ברירה, אנחנו צריכים לעכל ולהמשיך הלאה. זה טבעי מאוד. וזה גם בריא, להדחיק זה בריא. הסיפור הזה הודחק כי פשוט לא היה זמן להתעסק איתו כי קרו דברים מאוד קשים, לפחות במקום בו אני גדלתי, אירועים רדפו אירועים. איך שהאינתיפאדה קצת נרגעה היו הסכמי אוסלו, הגיעה התקופה שאחרי ההסכמים, שלפחות בקרית ארבע היתה מזעזעת וקשה. היו הרבה אנשים שהכרתי שנהרגו בכבישים ולנסוע היה מפחיד. קרו המון המון דברים. בסופו של דבר לא היה כל כך זמן להתעסק בזה".
שירה מסבירה למה לא טיפלו תוך כדי האירועים. "אני חושבת גם, שבחשיבה של צדקת הדרך והשליחות שלנו, היו בזה יהירות וחוסר הבנה של איזה מורכב המצב ואיזו מורכבות הילדים נכנסים. ולכן גם לא כל כך טיפלו. מרכזי החוסן של היום, טיפולים ויועצות - פשוט לא היו. מה היה תפקיד יועצת בית הספר באותה תקופה? כל אחד התמודד בעצמו. אף אחד לא היה בטיפול וזה בכלל לא היה מקובל.
לדבריה של שירה, לא סתם הדברים יוצאים דווקא בימים אלה של תקופת משבר הקורונה. "היום יש לזה שני צדדים: מצד אחד אנחנו בתקופה ביטחונית שקטה יחסית, ואז הרבה פעמים כל מיני אירועים מודחקים שלא היה זמן להתעסק איתם - עולים. החלק השני הוא שהקורונה היא כנראה גם זרז של כל מיני טראומות מודחקות. יש משהו בתקופה שדוחף אותן החוצה, בכל מיני נושאים".
"הסיפור הוא לא להאשים אלא לתת תוקף"
בפוסט שלה כותבת שירה: "אני בעצם מספרת שיש בושה, שבושה מביאה איתה הסתרה. ואולי גם זה חלק חשוב כל הפצע הזה שאני חושפת עכשיו. כי בנוסף לכל ההתמודדות שלנו כילדים עם טרור, היתה גם בושה"
את מאשימה?
"לא. בשום אופן לא. אני לא חושבת שיש את מי להאשים. גם ההורים שלנו היו במצב מאוד מאוד מורכב ולא היו להם הרבה ברירות. הסיפור הוא לא להאשים אלא לתת תוקף ולתת מקום לחלקים האלה שלנו שעברו משהו. זה בסדר להגיד שזה קרה. זה לא נגד שום דבר. זה בעדנו, בעד הילדים שהיינו שבאיזשהו מקום עדיין נמצאים בתוכנו".
איפה נכנסת הבושה?
"חלק ממה שקרה, זו התחושה שמה שעברנו לא נמצא במיינסטרים של האתוס הישראלי. לא מדובר בכובשי השממה שהקימו מושבות וכל זה, אלא במשהו מאוד שנוי במחלוקת. אני חושבת שזה הקושי, להרגיש שהסבל הזה מתקבל כחלק ממה שאנשים בונים את הארץ הזו זה חלק מהמחירים שמשלמים".
בסוף הריאיון עמה, מספרת שירה על קבוצת הפייסבוק שפתחה ועל הרצון להפוך אותה לבית עבור מי שירצה. "בינתיים פתחתי קבוצה בפייסבוק, ילדי שנות השמונים - לגדול בצל האינתיפאדה. מקווה שהיא תגדל ושהיא תהפוך להיות קהילה ובית לסיפור הזה. אחר כך נראה. קבוצת פייסבוק זו התחלה יפה. אני רוצה לראות לאן זה הולך, מרגישה שזה קול שהגיע זמנו לצאת. אני שמחה להיות מי שפותחת את זה, ואני בטוחה שבעקבות זה יהיו עוד אנשים שימשיכו עם זה קדימה. נראה מה זה יעשה".