בשנים האחרונות עלתה לא פעם סוגיית הפגיעות המיניות בחברה הישראלית בכלל, ובזו הדתית בפרט. סיפורים כמו אלה של הרב זאב קופולוביץ, משה קצב, אופק בוכריס, הרב עזרא שיינברג, והרב מוטי אלון, רק חידדו את העובדה שאירועים שבעבר נדמו לאנשי הציבור הדתי לאומי כרחוקים, מתדפקים על דלתם. גם בכתב העת החדש של ארגון רבני צהר, שיצא לאור בשבוע הבא, העלו את הנושא לדיון באמצעות מאמר תורני של אחד מראשי הארגון הרב דוד סתיו ובנו הרב אברהם.
"אחד הנושאים הבוערים כיום בעולם המערבי בכלל, ובמדינת ישראל בפרט", כתבו הרבנים סתיו בפתח המאמר, "הוא נושא ההטרדות המיניות והפגיעות המיניות; חדשות לבקרים מתפרסמות סביבו שערוריות חדשות, חוצות מגזרים, ושאלות אתיות וציבוריות מתעוררות יחד איתן".
לדבריהם, "דמויות רבניות וגופים תורניים (כגון פורום תקנה) עושים רבות לשם טיפול בנגעים אלה אך קולה של ההלכה לגביהם אינו נשמע כל כך בשיח הציבורי. במאמר זה נבקש לבחון את יחסה העקרוני של התורה להתנהלות מינית פוגענית".
אילוסטרציה גבר ואישהצילום: shutterstock
הרבנים חילקו את נושא הדיון לצורות השונות שבהן מתבטאות הפגיעות המיניות והבדיל בין מקרים קשים ויחסית קלים יותר. על עבירת אונס כתב כי "התורה התייחסה לעבירה של אונס בחומרה רבה. כאשר מדובר באונס של 'ערווה' – שבכללה (לפי רוב השיטות) פנויה נידה – יש להציל את הנאנסת אפילו במחיר חייו של האנס. גם אונס של פנויה הוא עבירה חמורה ובימינו יש להתייחס אליו כמו לאונס של "ערווה", מכוח ההשלכות הנפשיות והתדמיתיות של האונס המוכרות לנו כיום; ולפיכך חובה לפעול בכל האמצעים כדי למנוע אונס מכל סוג".
בקטגוריה זו הם כללו גם "פגיעה מינית חמורה, כגון פגיעה בקטינים (אך לא רק פגיעה כזו), אף שאין בה יחסים מלאים – דינה כדין אונס לכל דבר משום שהיא עשויה להזיק לנפגע במידה דומה".
עוד כתבו הרב סתיו ובנו כי "לכל אדם יש זכות לצניעות, ואסור להפר אותה על ידי הצצה למרחב פרטי שבו האדם לבוש (או מתנהג) באופן שאין הוא מעוניין שייחשף לרבים. זכות זו היא זכות מוסרית והלכתית בסיסית המעוגנת בהלכות היזק ראייה, והיא קיימת גם בין בני זוג". כפגיעה בפרטיות של אדם הם כללו גם "נעיצת מבטים ממושכים הגורמים לאי־נעימות".
על הטרדות מילוליות כתבו הרבנים במאמרם כי "דיבור בעל אופי מיני עם בן המין השני אסור משום 'ניבול פה'. איסור זה קיים גם כאשר הדיבור נעשה בהסכמה, מכיוון שהוא מביא לידי הרהור והימשכות אחר היצר. לא עוד אלא שניבול הפה נתפס (בדברי הרמח"ל והרמב"ם) כמעין זנות, ולפיכך יש בו חומרה יתרה כאשר הוא נכפה על הצד השני בעל כורחו. מלבד זאת, דיבור בעל אופי מיני זול אסור גם בין איש לאשתו משום שהוא מחפיץ ומוזיל הן את המיניות הן את הנשים בחברה.
"הטרדה מילולית – בין בדיבור בעל אופי מיני, בין בהצעות חוזרות המעמידות את הצד השני במצוקה – אסורה משום אונאה ומשום בושת דברים. לבית הדין שבכל דור יש זכות וחובה לתקן תקנות כדי למנוע התנהלות כזו, בהתאם לצורכי השעה".
אין קשר בין צניעות לפגיעות מיניות. שלטי צניעות בבית שמשצילום: יעקב לדרמן, פלאש 90
חלקים בציבור הדתי לאומי נוטים לעתם, בין במפורש ובין שלא, להטיל חלק מהאחריות למעשים לא ראויים ברמה המינית בצד שנפגע ותולים זאת ברמת הצניעות הירודה שלו. הרבנים סתיו שללו זאת מכל וכל וציין כי "קיים נתק גמור בין חובת הצניעות לבין איסור ההטרדה המינית והפגיעה המינית. גם אם התנהלות כלשהי של הצד הנפגע עשויה להעלות את הסיכוי שייפגע, אין הדבר מסיר כמלוא הנימה מאחריותו של הצד הפוגע. גם כאשר אדם מתנהג באופן שפוגע בצניעותו־שלו, אין הדבר מתיר לאדם אחר להוסיף על כך ולהמשיך פגיעה זו בניגוד לרצונו".
לדבריהם, "על כל אדם מוטלת חובת הזהירות שלא לצער אדם אחר מבלי משים, ולכן יש להיות קשוב לתחושותיהם של בני המין השני בכל פנייה העשויה להיתפס כפוגעת. יחד עם זאת, כאשר מדובר בפעולה הנעשית בתום לב, ואין היא נתפסת בעיני כול כפוגענית, אין להעניש את הפוגע קודם שמבהירים לו את העניין בדרכי נועם".
לסיום טענו כי "לאורך הדיון ראינו כי קיימות נקודות השקה עמוקות בין דין התורה לבין התפיסה המודרנית של ההטרדה המינית: הן בעמידה על זכותו של כל פרט לאוטונומיה מלאה על גופו, על פרטיותו ועל מיניותו; הן בהתייחסות לסוגים שונים של פגיעה והטרדה כפוגעים במעמד הנשים בכלל וכמסייעים להחפצה ולהוזלה של המיניות. יחד עם זאת, יש בהלכה הבחנה בין הדרישה האישית המחמירה לבין הרף הפלילי שאותו קשה יותר לחצות בתום לב".