מה התורה עושה לאנושיות שלנו?

ביום ההולדת הארבעים של אמא שלי נשארתי ללמוד בישיבה. מועד החגיגה נפל על שבת-ישיבה, ואני, אז בחור בשיעור ב', כבר נאלצתי לצאת הביתה בשבת הקודמת בשל הלוויה, לא עלינו, והחלטתי שפעם שנייה בשבועיים אני לא יוצא. לא מתוך רוע לב או אדישות. אדרבה, ביום שישי הקדשתי זמן לכתוב לה שיר ארוך ומרגש. אלא מתוך הפנמה נחושה של חובת לימוד התורה (ואם היית תופס עכשיו קו, נשמע תדיר קול בראשי, היו משחררים אותך בשביל יום הולדת?).

אבל כשאני יושב כאן וכותב על זה, חמש עשרה שנה אחרי (איזה גיל צעיר זה ארבעים, א-לוהים, זה כל-כך קרוב), עוד עולה לי משהו בגרון, משהו בלתי פתור. ויותר משהוא בלתי-פתור בקשר עם אמא שלי (נראה לי אין סיכוי שהיא זוכרת את זה בכלל), הוא בלתי-פתור בקשר שלי עם התורה.

כי אחרי שהתורה אוסרת על הכהנים להיטמא לנפש מת, היא שבה ואומרת שלשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו, להם כן יטמא. ורבי עקיבא אומר שזה לא רשות, זה לא איזה היתר שניתן לכהן אם הוא ממש ממש רוצה לבוא להלוויה. זוהי חובה, פוסק הרמב"ם, והיא מוטלת דווקא על כהן שלא נטמא למתים רגילים. כי יש משהו בחוויה הזו של דביקות, של התאהבות, של מציאת מקור חדש של חיים, שיכול גם לבלבל אותך. לגרום לך לשכוח אמיתות בסיסיות יותר של קיום. וברגעים מסוימים דווקא אתה זקוק למשהו שיוריד אותך לקרקע בכוח ויאפס אותך.

בהספדים על הרב רבינוביץ היום בצהריים סיפרו על היחס החם שלו כלפי העובד הזר שטיפל בו; בהספדים על מורי ורבי הרב ליכטנשטיין, לפני חמש שנים, חזרו הילדים ודיברו על כמה שהרב השקיע בלשחק איתם סקראבל ולהכין פודינג לשבת. ויש רגע שבו אתה שואל את עצמך: זה מה שיש לכם לומר על אחד מגדולי התורה שבדור? שהוא ידע להכין פודינג? אבל העניין הוא שיכולה להיות תורה שהיא סם מוות, תורה שמרחיקה אותך מהאנושיות, מחיי המשפחה. בקלות היא עושה את זה. כי באמת היא מביאה אותך למקומות גבוהים ועמוקים וממלאים. ויכולה להיות תורה אחרת, שככל שהיא מתעצמת היא הופכת אותך לאדם רגיש יותר, לאדם חי יותר.

הגמרא מספרת על יוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה ליטמא, ונמנו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו. ונדמה לי שלימוד התורה שלי לא היה נפגע לו היו לי, אז בשיעור ב', כמה אחים כהנים כאלה.