אנו נמצאים לקראת עיצומו של חג, תקומת מדינתנו, עמינו וארצנו, והשנה, כאשר אנו מציינים זאת בהסגר בבתים, תוך התכנסות איש אל משפחתו, ולא בחגיגה בכיכרות ובחוצות הערים, הרי שיש בכך חזרה ודמיון אל חגיגת חג העצמאות הראשון שלנו בהיסטוריה, בחג הפסח, בו אנו מסובים איש איש עם משפחתו וחוגגים.
נראה לי חובה לברר את מהותו של יום. האם באמת תופסים אנו את גודלו של המפעל שאנו בחסדי ד' שותפים לו? האם באמת ובתמים אנו מצליחים לקלוט את הזכות הגדולה שנפלה בחלקינו? אנו נוהגים לומר בכל שבת תפלה לשלום המדינה ואנו אומרים "אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו" אך האם אנו מבינים מה שאנו כבר אומרים בצורה מכאנית וכדרך אגב?
אמנם יש קשיים ולא הכל מושלם, ישנם משברים, ישנן עליות וירידות, אך אנו צריכים להבין שזוהי בדיוק הגאולה. ידוע המשל (שהיה חוזר עליו מו״ר הרב משה בלייכר שליט״א) על אב שנולד לו תינוק ובאים לברכו ומתעצבן האב ואומר: מדוע אתם מאחלים לי מזל טוב? וכי יצור זה מקיים מצוות? מניח תפילין? הוא לא שווה כלום! רק אוכל, שותה ובוכה!, אבל אב שכזה אוויל יחשב. שכן, גם אם היום התינוק כך, הרי שהשמחה היא על עצם לידתו ועל הפוטנציאל האדיר הטמון בו. כך היא מדינתנו כתינוק הנולד. עוד ארוכה הדרך אך אל לנו להתעצבן ולהתנתק בשל כך. כפי שהתינוק מקיים בדיוק את המצוות המוטלות עליו, דהיינו לגדול ולהתפתח ושמחים אנו על לידתו, בגלל שיודעים אנו את ייעודו ואת מהותו התמידית שתמשך בו בגדילתו, כך עלינו להבין שהמדינה כפי שאנו אומרים "ראשית צמיחת גאולתנו", היא עדיין לא הגאולה השלימה, אך היא בהחלט שלב בדרך. ושלב מתקדם יותר ויותר.
ולכן אנו מבקשים ״כי עיין בעין יראו בשוב ד׳ ציון״. דווקא בגלל שהתהליך מורכב ומלא בעליות ומורדות, בחושך ואור המשמשים יחדיו בערבוביא, בחזות שאינה נראית כלפי חוץ כפי שהיא באמת כלפי פנים, בגילוי שלה בעולם הזה, לעומת הכוונה האלקית שמכוונת את הדברים, הרי שאנו מבקשים להיות מסוגלים להתרומם למבט האלקי, ולא לשפוט את הדברים לפי חזותם הגשמית והלא אמיתית, אלא לפי השקפת המבט האלקית, שזו היא גאולה, וכך גלגלה ההשגחה האלקית שיתקיים (וכן אנו אומרים ג' פעמים בכל יום ולפעמים ד' פעמים וביום כיפור ה' פעמים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". לא "את שובך" אלא "בשובך". אנו מבקשים, בשוב ה' לציון, לא להיות בבחינת "עינים להם ולא יראו" חלילה).
וכך גם ביציאתם של אבותינו ממצרים. אמנם יצאו כבר מעבדות לחירות גשמית, אך עדיין היו משועבדים רוחנית לפרעה ומצרים, ועוד היתה ארוכה הדרך לשחרור הרוחני. ויתירה על כך. גם לאחר מכן, עוד היתה ארוכה הדרך עד לקבלת התורה והגעתם לארץ ישראל, ולבניית בית הבחירה. כל אלה היו שלבים בדרך של הגאולה. אך כל שלב ושלב נחוץ. וכך הכל נעוץ בתחילת הגאולה, היא יציאת מצרים עצמה. כך בדורנו אנו.
השפת אמת בדרשותיו על חנוכה אומר: "החגים מדרבנן הם הארה מהחגים מדאוריתא, כדוגמת הארת הלבנה מהחמה. חנוכה הארה מסוכות, פורים הארה משבועות - ומחג הפסח מקוים אנו להיות עוד כמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כלומר מחכים אנו לחג מדרבנן שיהיה הארת חג הפסח. וב"ה שזיכנו ויש לנו בימינו חג שהוא הארת חג הפסח - זהו יום העצמאות, בו בוטל שיעבוד מלכויות, נעשה נס בא"י ופסקנו מלהיות עבדים לפרעה, הוחזרה לנו היכולת להיות עבדיו דקודשא בריך הוא.
ואמנם זוהי רק התחלת הדרך, אך כפי שאמרנו, צריך לזכור שגם יציאת אבותינו ממצרים לא היתה תכלית הגאולה, כי אם התחלתה בלבד, וההתחלה שלנו היא דוקא בחינת השלמה של התחלתה של יציאת מצרים. וכדברי ירמיהו הנביא: "הנה ימים באים נאם ד' ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שמה". וכפי שכבר ראינו בעיוננו על הגדה של פסח ודברי ר׳ אלעזר בן עזריה שלמעשה נפסק כדיעה זו שבזמן הגאולה העתידה תיעקר יציאת מצרים ממקומה, שכן חשיבותה של הגאולה האחרונה היא המכריעה.
ועל כן, ביום העצמאות אנו שמחים על נס שיבת העצמאות המדינית וקיבוץ הגלויות, ועל נס הצלתנו ממוות לחיים כפשוטו, ועושים זאת בהלל והודאה בהלל שלם בברכה בערב ובבוקר, שכן כל תקנת הלל בערבי פסחים נובעת מההלל של הגאולה האחרונה כנאמר: ״השיר יהיה לכם כליל התקדש חג״, ו״כימי צאתנו ממצרים אראנו נפלאות״.
ברוך אתה ד׳ אלקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.