אני תוצר של מגיפה. או יותר נכון, צאצאית של ניצול ממגפה איומה ברוסיה. לא כולם במשפחתנו מכירים את הספור, אבל הוא כתוב ומודפס בספר. שושלת משפחתית. מגיפה. קטסטרופה עולמית. כביכול, שואלים אנשים, מה לנו ולמגיפה בעידן המודרני? כשאני עומדת ביום הכיפורים בבית כנסת ומתפללת: "אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך", מקסימום ,חולפת במוחי המחשבה: נו, שפעת, אולי חצבת. אבל נגיף קורונה?
השמועות על חברה קדישא שלא משתלטת על מספר הנפטרים שעליה לקבור ביום בעיר ניו יורק. תמונות של ילדים ממררים בבכי ליד הארון בו טמון אבא או סבא, תחזיותיו של הנשיא טראמפ על מספרי הנפטרים. איך ולמה, ומה עלינו לעשות!
בספר המשפחתי שלנו, "בני יונה", שכתב אברהם ליואי, מתוארת השושלת, צאצאי ר' יונה פרידלנד. יוסף יואל ריבלין, גם הוא צאצא משפחתי, כתב הקדמה לספר בו תיאר את תולדות המשפחה ברוסיה, שהתמחו בשריפת לבנים לבנין.
בשנת תר"י, 1849, ר' יונה ובניו ועוד נכד נסעו לעיר חרסון לפרויקט בניה לממשלה הרוסית, כשהגיעה אליהם הידיעה על מגיפה שפרצה בעיירה קמינקא, שם השאירו את משפחותיהם. כשחזר ר' יונה לעיירה מצא את כולם חללים, הבתים בזוזים והמתים שוכבים על הרצפה ואין קובר.
"ופתאום –עולה מאחרי התנור קול צפצוף, קול תינוק חי. האמנם???... ר' יונה מחיש את צעדיו לשם. והנה לפניו בליל סובין של תרנגולים בכלי, ועל ידו זוחל תינוק חיוור ופועה בקול חלש ודק. רבי יונה מתבונן בו, והנה זה הקטן הוא יעקב מן בן זקוניו..... הוא מאכיל ומשקה את הילד ועוטף אותו בטליתו המצויצת."
בעקבות המגיפה , אחרי כמה שנות התאוששות ,מחליטים ר' יונה ובניו לעלות לארץ, בעש"ק ל' בתשרי א' דר"ח מרחשון תרי"ט , שמיני לאוקטובר 1858, באו לנמל יפו.
יעקב מן הקטן, הניצול בן השנתיים מהמגפה, הפך את שם משפחתו למן במקום פרידלנד, מן, כקיצור למנחם. הוא היה מבוני ירושלים, תלמיד חכם עצום. הוא השאיר אחריו חותם. גם בבניין וגם בצאצאים רבים. אנשי תורה, רבנים, אנשי חינוך, עסקנים ציבוריים. חברי כנסת. הוא היה אבא של סבא רבא שלי, גם הוא תלמיד חכם מפורסם, ר' חיים מן.
אני שואלת את עצמי היום, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותיי? הם הסיקו מסקנה מעשית, בסוף המאה התשע עשרה. לא כל כך מזמן. הם עלו לארץ.
כפעילה בתנועת נשים למען המקדש, אני מבינה מה עלי לעשות. כל השנים הבטתי ממרחק על תרגולי קרבן פסח שעשו חברי לדרך בתנועות המקדש. עכשיו, כשהנגיף משתולל, אני מבינה שעלינו לקיים את מצוות בוראנו, להקריב קרבן פסח על הר הבית בערב חג. גם אומות העולם, אם ישתתפו כספית, יתרמו למדינת ישראל, יוכלו להינצל מהאסון. סיפור לא כל כך מסובך. הבנתי שלוקח שעתיים להקים מזבח. לא צריך בית מקדש בשביל זה. כולנו טמאים, אך טומאה הותרה בציבור. יש כבר כוהנים מומחים, יש כבר ידע נרכש. עשרות אלפים גויים כבר הביעו התעניינות. עיני העולם נשואות אלינו. אני, בורג קטן במערכת, עושה את ההשתדלות הקטנה שלי, פותחת פתח כחודו של מחט והקב"ה יפתח לנו כפתחו של אולם.