במקביל להתמודדות של מדינת ישראל עם הנגיף החלה בימים האחרונים חשובה גם היערכות ליום שאחרי המשבר. כולם מדברים על שיקום המשק והכלכלה הישראלית, על היערכות של משרד הבריאות להתפרצות חוזרת ועוד. אך זה הזמן להיערך ולהתכונן ליום שאחרי - דווקא מתוך התבוננות על הנקודות החיוביות שמלוות אותנו בשבועות האחרונים. נראה שהעולם ככלל והחברה הישראלית בפרט עברו בשבועות האחרונים גם לא מעט תמורות שמאירות את המקום שאנו חיים בו באור שונה שלא הכרנו קודם לכן. מחובתנו לדאוג שאלו לא יהיו תמורות רגעיות. עלינו לפעול על מנת שימשיכו ללוות אותנו, וביתר שאת, גם בעולם שיהיה פה אחרי הקורונה.
הסיפור המוכר על האיש שהחליט לקדוח חור בחדרו הפרטי בספינה והביא אט אט לטביעתה הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לעולם שטרם זכה להכיר את קוביד-19. ההבנה כיום שכולנו כאן באותה סירה הביאה את העולם כולו להתכנס יחד כדי להתמודד עם מגיפה שלא פוסחת על שום נקודה על גבי הגלובוס. הבנה ששמה על השולחן באופן העמוק ביותר את הערבות ההדדית- של מדינה כלפי רעותה ושל האזרחים למען המדינה בה הם חיים. הנתון המדהים של כחצי מליון מתנדבים שנענו במהירות לקריאתו של בוריס ג'ונסון להתנדב למען המולדת מספר כנראה את הסיפור כולו.
מי שמסתובב ומעורה בימים אלו בנעשה בחברה הישראלית רואה שדברי חכמינו ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כנראה מעולם לא היו מדויקים יותר. רוח ההתנדבות שרויה ומצויה בכל מקום. כולם מחפשים היכן ניתן לעזור, שכנים מבוגרים שזוכים להכיר באמת את הזוג הצעיר שגר קומה מתחתיהם, בייביסיטר למשפחות שההורים שלהם יוצאים לעבודה חיונית במשק, התנדבות בקטיף לפני שהתוצרת תושמד ועוד ועוד.
אי אפשר גם שלא להתייחס לעשייה למען הגיל השלישי. הנקודה שאולי תיזכר במיוחד מהמשבר הנוכחי הוא הניתוק "שנכפה" ביום בהיר אחד על ההורים והסבים והסבתות שלנו. פתאום, אחרי ששנים מסבירים לנו שגיל 70 זו רק תחילת החיים ושגיל 80 הוא ה-60 החדש, יש להם שם חדש- "קבוצת סיכון". הילדים והנכדים - אאוט. איסור יציאה מהבית ושיחות וידאו עם הנכדים – אין.
אך דווקא הניתוק הזה יצר חיבור. נראה שהאסימון נפל ראשון אצל בני הנוער, ולאחר מכן הצטרפו רבים נוספים בגילאים בוגרים יותר. שלל יוזמות צצות כפטריות אחרי הגשם - החל מיוזמות של טלפון להקשבה מעת לעת, המשך בסיוע מעשי של קניות מזון ותרופות ועד לקשר מיוחד ומיזמים לקשר עמוק להיסטוריה האישית של האדם המבוגר. עבור לא מעט קשישים זוהי הפעם הראשונה שהם מרגישים הוקרה אמיתית על עשייתם. רבים מרגישים סוף סוף תחושת שייכות אמיתית לחברה הישראלית של המאה -21 כשהם חשים שהחברה הישראלית באמת זוכרת את אשר עשו למען המדינה בראשית דרכה.
מדינה שנראה שכיום נוכחותה בחיינו התעצמה למעננו לממדים שטרם הכרנו- הנחיות, הגבלות, איכוני סלולר ומעקב אישי ועוד. כולנו נחשפים בשבועות האחרונים מקרוב לשליחי ציבור, שלעתים היינו מכנים בשם גנאי "פקידים", שמנווטים את הדברים במקצועיות ובענווה למען טובתו של הציבור. זאת יחד עם מנהיגות נבחרת שנראה שחשה את רוחו של העם העומד אחריה ומייחל, אולי כפי שלא התפלל לכך מעולם, לאחדות וחיבור אמיתי בתוכו.
ועוד מילה אחת על ההתכנסות של כולנו פנימה. אין ספק ששהייה אינטנסיבית של כל המשפחה יחד למשך זמן רב כל כך היא מאתגרת ולא פשוטה בכלל. אך שוב, גם בהקשר הזה קרה כאן משהו אחר. בני המשפחה גילו סוף סוף את ה"בשר מבשרם" באופן הכי אמיתי ואותנטי שיש. הילדים זכו לאבא ואמא במשרה מלאה כפי שלא הכירו מעולם. ההורים גילו את עולמם הפנימי של היצורים הקטנים האלה שצמחו לידם בלי שבכלל הרגישו. המשימה הגדולה או אולי ההזדמנות הגדולה בהקשר הזה עוד לפניהם- ליל הסדר האינטימי ביותר, אך גם המחבר ביותר, שיעברו יחד בשבוע הבא.
הערבות ההדדית, ההתנדבות, החיבור לאוכלוסיית המבוגרים, חיזוק הקשר הבין-דורי ותקשורת נכונה ובריאה במשפחה הגרעינית- אלו רק חלק מהדברים שחייבים להמשיך ללוות אותנו גם ביום שאחרי הקורונה. העולם שאחרי הקורונה לא יהיה העולם שהכרנו ועלינו לדאוג ולפעול שהוא יהיה טוב יותר לכולנו. כי הזדמנות של פעם ב-100 שנה אסור לנו לפספס.
יאיר שחל הוא מזכ"ל תנועת הנוער בני עקיבא.