ימים שלמים בבית עם הילדים. לישון איתם, לקום איתם, לצחצח איתם שיניים, לאכול איתם ארוחת בוקר, וצהריים וערב. לעשות זמן משפחתי ולעמוד בו. להיות יחד, גם כשלכל אחד יש מסך מול הפרצוף. פשוט להיות.
לקיים מפגשים שבועיים עם המשפחה המורחבת. מה שלא הצלחנו כבר חודשים על גבי חודשים. פתאום דרך זום אפשר. גם אם יש מלא רעש, גם אם לא כולם התפקסו על כפתור המיוט. פתאום אפשר להיפגש באמצע החיים בלי שלוש שעות נסיעה בשביל שעה של מפגש. לשלוח סרטונים לסבא וסבתא. לקבל מהם סרטונים בחזרה.
לעבוד אחרת. פתאום כולנו מוצאים דרכים חדשות לעבוד בהן. גם מבחינת תפוקות וגם מבחינת הרגלים. להבין סוף סוף מי הם המקצועות החיוניים של הדור הזה, להבין מי הם אלה שכבר לא. תמיד רצינו להיות קצת יותר דיגיטליים, ועכשיו אין לנו ברירה. מערכות שלמות לומדות להתמודד בחוסרים של משאבים, של כוח אדם, של תצורות שונות של עבודה. ועושות את זה לא רע בכלל.
להיפגש עם מלא אנשים. כל הזמן. לעשות פגישות המוניות ולהצליח לקיים אותן מהיום למחר. לעשות אותן פרקטיות. לזהות את המבט המתחלף בעיניים שלהם – כשהילד נכנס לחדר באמצע פגישה מרובת משתתפים ואמא בדיוק באמצע נאום חוצב להבות. לראות אנשים מתחבקים עם הילדים שלהם תוך כדי. לראות את החדרים של העמיתים לעבודה, את כוסות הקפה של הבית. לראות שכולם באמת אנשים, שיש להם חיים מחוץ לעבודה. שפתאום העבודה היא זו שמחוץ לחיים.
להצליח לתקשר טוב יותר, מהר יותר, חם יותר. להיפגש בשיחת זום במקום בשיחת טלפון גם אם אנחנו רק שניים. לראות חיוך ולא רק לשמוע אותו. להסתכל בעיניים, לראות מה מפריע ואיפה הלב. גם כשרחוקים פיזית זה מזה, וגם כשלא התחבקנו כבר שבועיים.
להיפגש עם השכנים. להתפלל איתם במניין מרוחק, למחוא איתם כפיים, לשיר איתם שירים. להניח להם משהו ליד הדלת, לפתוח את הדלת שלנו ולגלות משהו על הסף. להפיק איתם סרטון בידוד. ללמוד דף יומי עם מאות אנשים בשיעור מקוון. לקבל שבת עם כל השכונה בשירים. להיות שותף גורל של כל מי שהיה בסופר משה ביום ובשעה שהיה בו חולה קורונה. להיות ערב למי שנמצא בסביבה שלך, לא להדביק קשישים, וגם לא לתת להם להיות בודדים.
ללמוד מרחוק. הכל. גם לימודים של בית ספר, גם לעשות מבחנים, גם לנגן בגיטרה, לבשל, לעשות קורסים אקדמאיים והתמחויות מקצועיות. גם הצגות, גם הופעות, גם תרבות, גם ספרים, גם שירה. העולם בכפות ידינו.
להיתקע בפקקים ברשת האינטרנט במקום על הכביש. מתברר שזה אפילו פחות מסוכן. אמנם מפלס העצבים עלול להטריד, אבל אין תאונות עם פצועים והרוגים. 40 דקות המתנה לנציג שירות טכני הן לא 40 דקות המתנה על הכביש.
להתחתן. עם שמלה מהממת אבל בלי הוצאות מטורפות, בלי להחליט עד איזה מעגל להזמין ואת מי לא להעליב, בלי לתכנן חודשים מראש, אפשר אפילו מהיום למחר. פתאום אפשר להפריד את הטקס מהאירוע, אפשר לחשוב מחדש על איך עושים אירועים, ועל איך נראית בר מצווה.
לעשות קניות באונליין. לא משנה אם זה אוכל, כלים מעוצבים לשולחן ליל הסדר, או זרי פרחים ישירות ממשקים חקלאיים. להסתובב בחוץ לא כדי ללכת לאנשהו, אלא סתם כדי לחלץ רגליים, לראות שמיים ולצפות בכוכבים.
לחמול. להיות רגישים יותר למי שסביבנו. לשאול קודם כל איך הילדים ואיך ההורים או איך לבד, ואיך הבית, ואיך הבידוד, ואיך החל"ת ואיך החרדה ואיך מצב הרוח. ואיך אפשר לחבק.
ואפשר גם פחות: פחות להתנשק עם זרים, פחות לעבוד, פחות לצרוך, פחות לזרוק. פחות לצאת, פחות לטוס. יותר להיות. חוסר הברירה של היום יכול להיות הבחירה של המחר.