אתמול שוב נוכחנו לדעת שעדיין, בסוף שנת 2019,נשים מודרות משירותי הדת בישראל. מדובר בנתון שחוזר על עצמו מדי שנה, הכולל תגובה או שתיים המרימות גבה מהנתונים המזעזעים וזהו, כל אחד חוזר לעיסוקיו ובכלל את מי מעניינים שרותי דת? הגיע הזמן להפנים, שאם לא יתבצע טיפול שורש עמוק במוסדות הדת ובבתי הדין הרבניים, המצב יישאר כך עוד שנים רבות. ומדאיג מכך, עלול עוד יתדרדר. עבורנו כתנועת נשים דתיות, המעוניינות בקיום שרותי דת ממלכתיים, המציאות הקיימת מסכנת את כל יחסי דת ומדינה בישראל והיא חלק (מוצדק) מהתעוררות ה"עליהום" על המפלגות החרדיות והדתיות בארץ.
גם תנועת אמונה ערכה בשנה האחרונה מחקר מקיף הכולל נתוני השוואה בין בתי המשפט בישראל לבין בתי הדין הרבני. הנתונים שנאספו אצלנו בעבודת שטח של עו"ד צפורת שימל, יועצת משפטית באמונה. הנתונים מתכתבים לחלוטין עם נתוני הממ"מ שפורסמו. בבתי המשפט בישראל (לא כולל שופטות ושופטים) יחס הנשים מול הגברים המועסקים הוא בערך 30-70 אחוז לטובת נשים דווקא. בבתי הדין, לעומת זאת, היחס הוא בדיוק הפוך. בבתי המשפט מועסקות כ-80% נשים בתפקידי עוזרת משפטית, ואילו בכל בתי הדין יש כיום רק עוזרת משפטית אחת. יחס דומה בין גברים לבין נשים קיים גם בתפקידי מזכיר ראשי; כ-80% נשים בבתי המשפט, ואף לא אחת בבתי הדין. אפילו קלדניות מועסקות בִּמְשֹוּרָה בבתי הדין – 15 בלבד בכל רחבי הארץ – ובמקומן מועסקים סופרי דיינים ("ספרא דדיינא"), המבצעים גם את עבודת הקלדניות.
נפשט זאת כך, אשה יכולה להגיע לבית הדין הרבני ולא לפגוש אפילו אשה אחת לאורך כל התהליך שהיא עוברת. היא תופיע מול 3 דיינים, סופר דיינים, פקיד קבלה, טוען רבני וכו'. אשה נחשפת ,ברגעים מהיותר קשים בחייה, ואין לה את הזכות לפגוש במבט אמפטי אחד של אשה אחרת. תוסיפו לכך את העובדה שמחצית מהמתדיינים בבתי הדין הרבני הן נשים ותבינו את גודל האבסורד הזה.
דוח ועדת שטראובר קבע ב2014 יעד ברור להגיע תוך חמש שנים ל50% ייצוג נשי בתפקידים הבכירים בשירות המדינה. ללא ספק ישנה התקדמות אדירה בשירות המדינה לקראת הצעד הזה, אך ישנה חווה אחת מבודדת במדינת ישראל שנקראת מערכת בתי הדין הרבניים שפשוט מתעלמת מהדרישה לייצוג הולם של נשים בשירות הציבורי. אנחנו מבחינים בין בתי הדין הרבני לבין המשרד לשירותי דת כיוון ששם ישנה אכן התקדמות איטית אך מבורכת בנושא. אותה חווה מבודדת דואגת לבודד את עצמה מכל רעשי רקע "המפריעים" להתנהלותה המסורתית. הם מקיימים מכרזים הנשמרים בסטטוס נצחי כמכרזים פנימיים בלבד ששם כזכור אין כמעט נשים. כך מונצחת מציאות, שלא יכולה לחולל שינוי משמעותי . מכרזים שכן הצליחו לחדור את הסף ולהיות בין משרדיים, נתקלים באותו סוג מחסום . מעטות הן הנשים שיכולות או רוצות, לעבור ממשרדי ממשלה כמו: התיירות, או התרבות , או המשרד להגנת הסביבה ולהגיע לבתי הדין הרבנים. אך בעולם העבודה שבחוץ ישנן נשים רבות, מוכשרות וחדורות מוטיבציה שיכולות להעשיר ולשפר את מערך השירותים של בתי הדין הרבני. וזאת להזכיר, לתחומים שאליהם נכנסו נשים (בדרך כלל בעקבות מאבק והכרעת בג"צ) הן חוללו שינוי והובילו שיפור במערך השרותים. כל עוד המכרזים בבתי הדין לא יהיו פומביים נמשיך לדרוך במקום. המענה הנאמר, שיש דיינים המתקשים לעבוד עם נשים אינו יכול להתקבל בערכאותינו. אם לדיין יש בעיה לעבוד עם קלדנית, או פקידת קבלה, או מזכירת בית דין, כנראה שיש לו גם בעיה לדון אישה העומדת לפניו בצורה מכבדת ונאותה. בבחינת מי שאינו יכול לראות דם- שלא ילך להיות שוחט.
לא נתעלם מהעובדה שיש ניסיונות לפתור בעיות בשרותי הדת ועל ניסיונות אלה אנו מברכות. עם המעשים המקדמים אנו משתפות פעולה בשמחה. אבל הדרך עוד ארוכה ויש מה לעשות כאן ועכשיו.