מערכת הבחירות הזו, שאנו מתקרבים בשעה טובה ומוצלחת לסיומה, עוסקת רבות בסוגיות דת ומדינה. התחיל בכך אביגדור ליברמן עם הקמפיין "לא למדינת הלכה, כן למדינה יהודית", המשיך השר בצלאל סמוטריץ' עם התבטאויות שנויות במחלוקת על כמיהה לחזרה לימי דוד המלך והחלת משפט התורה, המשיכו במחנה הדמוקרטי עם הקמת "מלשינון ההדתה". בישורת האחרונה הצטרפו אנשי "כחול-לבן" עם אמירות על הקמת ממשלה חילונית שנשענת על רוב חילוני.
רגע לפני שהולכים לקלפי, אנסה לפענח מדוע מערכת הבחירות הזו עוסקת בנושא שכמעט ולא היה על סדר היום של מערכת הבחירות הקודמת, כשבסך הכל ההפרש בין מערכות הבחירות היה כ-50 ימים בלבד ומדובר באותן מפלגות וכמעט אותם שחקנים.
סקר של חברת קנטאר עבור כאן11 שפורסם ב-3.9 בדק מהו הנושא העומד להכרעה בבחירות האלה, בהשוואה לבחירות הקודמות. נושאי דת ומדינה קיבלו 14% אל מול 8% במערכת הבחירות הקודמת, קפיצה גדולה מאוד ביחס לנושאים האחרים.
יש שיטענו שהכל נובע מאותו סנטימנט אנטי-דתי שמפציע מדי פעם בשמי הפוליטיקה כמו בימי "שינוי" של טומי לפיד. אך חזקה על המפלגות והפוליטיקאים המנוסים שלנו שעובדים עם סקרי עומק ובוחנים היטב היכן נמצא הציבור ומה מרגיש קהל היעד שלהם. בממשלה הקודמת, שכיהנה ארבע שנים והספיקה רבות, ההתחלה הייתה מאוד ברורה: קודם החרדים צריכים לבטל את "גזירות לפיד". רק שבתוך ה"גזירות" האלה, ושימו לב לשימוש במילה המזכירה אסוציאטיבית את גזירות השמד של אנטיוכוס ואחרים בהיסטוריה, היו גם תיקונים של שירותי הדת שלא קשורים לציבור החרדי. הביטול הבולט ביותר היה של רפורמת הגיור שהתקבלה כהחלטת ממשלה בזמן כהונת הכנסת ה-19 ונעקרה מיד עם קום הממשלה הקודמת.
במשך ארבע השנים האלו הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים עסקו בעיקר בהעמקת השסע הדתי-מסורתי-חילוני. זה התחיל, כאמור, בביטול רפורמת הגיור, המשיך בהצעת חוק שנועדה לחזק את מונופול הכשרות ולפגוע בכשרויות אלטרנטיביות, בניסיון לפגוע באוטונומיה של טובלות במקוואות, בהקפאת מתווה הכותל שיצר משבר עמוק מול יהדות התפוצות, ביצירת משברים מדומיינים סביב עבודות תשתית של רכבת ישראל בשבת ולבסוף בחוק המרכולים שלא סגר מרכול אחד אך הוציא באשדוד ובערים אחרות המונים לרחובות, שלא היו מוכנים שיפגעו להם באפשרות לקנות חלב במכולת בשבת. פשרות שהוצעו במהלך הקדנציה הזו, כמו הצעת חוק ברוח אמנת גביזון-מדן שנועדה להסדיר את המרחב הציבורי בשבת, נדחו כלאחר יד.
כל זה הביא לתסיסה גדולה אבל עדיין לא להבאתן של סוגיות דת ומדינה אל קדמת הבמה. אך מיד לאחר שהתברר שפנינו לבחירות נוספות, נחשף כי מה שהיה הוא שיהיה ואף גרוע מכך. הגוש החרדי-חרד"לי דרש וקיבל בהסכמים הקואליציוניים שנותרו בלתי-חתומים על שלחן המשא ומתן הישגים כבירים בכל הנוגע לחיזוק מנגנוני הכפייה הדתית. כך בביסוס מונופול הכשרות, בהעמדת נציג של הרבנות שיטיל וטו על עבודות תשתית בשבת , בביטול דה-פקטו של מתווה משה נסים לבעיית הגיור, בקבלת שליטה מוחלטת של הרבנות על הכותל "לכל אורכו". כל זה נכנס להסכמים ופורסם, וייתכן שנושאים נוספים שעוד ייחשפו בעתיד.
אין פלא, אם כן, שהציבור הישראלי, ובתוכו ציבור מסורתי גדול, הפנים את המסר: הממשלה הבאה לא הולכת לתקן את הכשלים והעיוותים שבמערכות שירותי הדת אלא לחזק את הכפייה הדתית שלא מקרבת את הציבור אלא מרחיקה. ואת המסרים האלה הפנימו המפלגות, ברובן במרכז המפה הפוליטית. הציבור הציוני-דתי, שעל פי סקר שערכנו בנאמני תורה ועבודה רובו המובהק מתנגד לכפייה דתית, צריך לקחת את כל זה בחשבון. גם כשהולכים לקלפי, אבל לא פחות חשוב – לאחר הבחירות. ההסכמים הקואליציוניים הבאים יעצבו במידה רבה את הזיקה של מיליוני ישראלים ליהדות הממוסדת ולשירותי הדת, וזה הזמן להשפיע על כך.
תני פרנק, ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה