בימים האחרונים קולות רבים, ודווקא בתוך הציבור התורני, באים בטענות כנגד מפלגת נעם כאילו היא עסוקה בהכפשות אישיות, והדיון עובר מדיון על תוכן לדיון על סגנון.
חבל שדיון מהותי מוסט לכיוונים שוליים על מנת שלא להתעמת עם המהות. ההצבעה על אדם ספציפי אינה באה לדון בגופו של אדם. אין עניין באורחות חייהם של בנט ושקד – לא ניכנס לצלחת של איש ולא נבדוק בציציותיו על מנת להוכיח את ערכו. הדיון הוא על איזו רוח אנשי הציבור שלנו מייצגים.
בצלאל סמוטריץ' אמר בשבוע שעבר בעולם קטן: "זו גאולה... מישהי כמו איילת שלא באה מבית דתי מתחברת אלינו... והולכת להביא קהלים שמזדהים עם מה שאתה ואני שמים בחלון הראווה".
בנט ושקד אינם חלון הראווה של הציונות הדתית. אולי הצליחו לנפץ אותו לרסיסים קטנים שקשה לאסוף.
בנט ושקד הם מנהיגים כריזמטיים, מוכשרים ובעלי קבלות. אבל מהי הרוח שהם מייצגים?
בנט טען שהוא העביר את הציונות הדתית מהמושב האחורי של האוטובוס שמתעסק עם "כשרות, מניין ויין לקידוש" והושיב אותה ליד הנהג. "צריך לעבור קדימה כדי לשים את היד על ההגה", "להטות את ההגה ימינה". המסר שעובר הוא: אנחנו הדור החדש, איננו צריכים לשמור על כל פרטי התורה, הם מפריעים מלהתקדם ולהגיע ליעד המבוקש. לכן נדאג פחות לדת ומדינה ויותר לביטחון, משילות וכלכלה.
הקו הזה הוא סכנה גדולה לציבור שלנו. ציבור שחרת על דגלו לרדת לחיי המעשה, לחבר את הלאומיות לקודש, לפעול במסגרות מעורבות וחילוניות – חייב לשמור על קלה כבחמורה, חייב להתעקש על כל פרט ופרט במצוות. כי הם אלו שעוזרים לנו לדייק את עצמנו לפעול נכון בתוך המערכות האלו ושומרים עלינו מכל קלקול וסטייה, שילכו ויתרחבו עד לניתוק כואב מיסודות הדת.
יתרה מזאת – לפי דברי בנט, הוא עזב את הבית היהודי כי לא היה מוכן לשמוע לקול הרבנים. בנושאים כמו מתווה הכותל, גיוס בנות לצה"ל, הרבנות הראשית, גיור, להט"ב ועוד – הוא יצא בפומבי כנגד הדעות המקובלות של רבני המיינסטרים בציונות הדתית.
בנט ושקד לא הסתפקו בפרישה מהבית היהודי, אלא גם הרימו דגל מאוד ברור: ללייטים ולליברלים יש בית חדש – הימין החדש. מה"מפלגה הדתית לאומית" נהיה "בית יהודי", שממנו בנט ושקד אימצו את "הימין החדש". המהלך הזה קרוב לרפורמה, כי אחרי שאתה לא רואה ערך במצוות ובפרטים שלהם, אחרי שאתה מזלזל ברבנים, אתה עוד מרים דגל שזה לכתחילה. אמר לי חייל חמוד: אני מצביע לבנט ואיילת כי אני לייט בנשמה. אמרתי לו שלכולנו יש נפילות וצריך להתמודד איתן ולהילחם, אך להגדיר ככה את עצמנו לכתחילה זו סכנה עצומה, לא משנה מה הרווחים הפוליטיים.
אני באמת לא יודע מה נענה לבת באולפנא שאומרת למחנכת שלה – מה את רוצה? תראי איך כל הרבנים מעריצים את מנהיגת הציונות הדתית, למה צריך יראת שמים? למה חשוב כל כך להקפיד על כיסוי ראש וצניעות? לא משנה כמה מערכי שיעור נעביר על יראת שמים, את השיעור הכי טוב היא כבר קיבלה מההערצה שלנו לאישה שיש לה דעות שמרניות, שיודעת לתמרן פוליטית נהדר ועוזרת לנו לקדם את רבני ודייני הציונות הדתית לקדמת הבמה הציבורית. אך – האם זה שווה את הנזק החינוכי והדתי?
בנט ושקד לימדו אותנו לא להתנצל, לא להתפשר, להרים את הראש וללכת בקומה זקופה. אך מצד שני – הם ויתרו על דת ומדינה, הם ויתרו על המלחמה על ערכי המשפחה, הם ויתרו על המלחמה ברפורמים שמנסים לקעקע את הצביון היהודי של המדינה. זה לא סתם, אלא כי המלחמות הללו דורשות הליכה נגד הזרם התרבותי, דורשות גבורה של יראת שמים, דורשות אומץ, דורשות לשלם מחיר בקצב ההתקדמות, ובעיקר דורשות להקשיב לתורה.
הם ניפצו את חלון הראווה של הציונות הדתית. את האמירה הציבורית מהי הציונות הדתית וכיצד היא צריכה להיראות. אי אפשר להכניס את ערכי הבית היהודי ביחד איתם באותו חלון ראווה. שהרי הבית כולו בלי היסודות של יראת שמים עומד להתמוטט.