אני אוהב את הארץ, אני אוהב את העם. במצב בו אנו נמצאים הטבע אומר לחפש אשמים, אבל אני אוהב את הארץ ואת העם, ועדיין קשה לי להפריד בין הכאב של קהילה שלמה שחיה את חייה מזה ארבעים שנה בתחתית הפירמידה של מאסלו. בלי ביטחון. אחים שלי שתקועים בפקק שעות רבות בכבישי ישראל, אומרים לי: הפעם הגזמתם, די, נשבר לנו. אז אחים יקרים, לי נשבר.
נשבר לי ששואלים אותי בראיונות עבודה איך אני מתמודד עם צבע העור שלי. הם לא רוצים לדעת שעליתי לארץ בגיל 15, שסיימתי תיכון בבגרות מלאה, שלמדתי במכינה קדם צבאית, שהתגייסתי ועשיתי שירות צבאי בשלדג וסיירת צנחנים, שלמדתי תואר ראשון באוניברסיטה, שלמדתי ספורט בווינגייט, שהדרכתי נערים באהבת הארץ ואהבת אדם ואני היום עמית במכון מנדל. כשאני מגיע לראיון עבודה שואלים אותי על צבע העור שלי.
אני נשוי לאשכנזיה פריבילגית אבל אני חושש על הילדים שלי. אני עדיין מאמין שיש אנשים טובים בעולם, אבל יש עדיין ילדים שנרצחים ברחוב כי נולדו בצבע הלא נכון. האם הורינו חלמו על הארץ הזאת? על מוסדות כמו הרבנות, המשטרה, משרד הקליטה, משרד השיכון, משרד החינוך? איפה אתם? מצטער לומר, איבדתי את האמון במוסד הרבנות, המקום הטבעי שלי. יובל דיין אחד חזר בשאלה וכולם מתכנסים לדון מה קרה לחברה שלנו, אבל רבנים יקרים, נערים נרצחים מקהילה אחת בצבע מסוים, איפה אתם? אם לא אומרים עכשיו שמע ישראל, מתי יגידו?
איפה אנשי האקדמיה והרוח. הרי אתם שורקים לנו פלורליזם, האם זה רק מס שפתיים? אני בז לכם. ראשי ערים, איפה אתם? אתם לא לוקחים אחריות על התושבים שלכם. היום הליכוד איבד שמונה קולות רק מהמשפחה שלי כי החזון של הליכוד, החזון של המשפחה שלי, הוא לשמור על הארץ ולדאוג לחוליה החלשה. והיום אני החוליה החלשה.
אדוני ראש הממשלה, אמרת שאתה "מצר על האבדן של סלומון טקה". המשפחה שלי מצרה שאתה ראש הממשלה שלנו. אדוני ראש הממשלה, אתה מונע עלייה של יהודי אתיופיה בטענה שאין תקציבים, אבל באירופה מחפשים יהודים לבנים שאין להם קשר ליהדות ושולחים שליחים מטעם המדינה להכשיר את לבבם ולהביא אותם לארץ. אני לא מתנגד לזה. אבל יהודי אתיופיה לא זוכים אפילו ליחס מינימלי בהשוואה למאמצים שקורים במדינות אחרות. גם את העלייה שלי ממשלת ישראל כמעט מנעה. תגידו לי, האם היתה טעות שעליתי לארץ אחרי המתנה של חמש שנים במחנה מעבר באדיס אבבה בתנאים משפילים? אני רק דוגמא, אבל אני סיפור של קהילה שלמה.
שפכו את דמנו בטענה שאנו נושאים וירוס HIV, סירסו את אימותינו בטענה של תכנון משפחה מודרנית, אמהות אתיופיות צולעות בגופן מזריקות של "תכנון משפחה" בלי להסביר להן מה ההשלכות של הזריקות, והילדים שנולדו באתיופיה מוצאים את מותם בירי קטלני בראשם ובלבם.
הזעם גדול מאיתנו. אני שחור אבל בן של נסיך. אני לא צריך את הקטלוגים שלכם. אני לא רק שחור, אני מורכב מהרבה מאוד חלקים. המשטרה מבצעת את הוראות הממשלה. אבל החברה, החברה שותקת. איפה אתם?
הכותב הוא יוצא אתיופיה, תושב בית רימון ועמית מרכז מנדל למנהיגות חברתית.
מוגס אסנקאוצילום: באדיבות המצולם