זמן קצר לאחר שסיימתי כהונה של שבע שנים כרב הקיבוץ שלוחות, חדלתי להשתמש בתוארי הרבני. הסיבה העיקרית לכך הייתה שחשבתי כי התואר "רב" מתאר תפקיד ולא מעמד, ולכן משפרשתי מתפקידי הרבני איני ראוי עוד לשאת תואר זה – הרב צריך לשאת באחריות לקהילתו, על כל המשתמע מכך, ואני לא נושא באחריות זו.
נוסף לכך, חשתי שכאדם פרטי התואר "רב" מגביל אותי, והעדפתי להשמיע את דעותיי בעניינים דתיים, אידאולוגיים ופוליטיים בתור עמדותיי הפרטיות ולא בתור אמירה רבנית. חשתי שהתואר "רב" מקנה לאמירות שלי בתחומי היהדות איזושהי נופך סמכותי – "הנה, אפילו הרב [...] אמר כך וכך". לא רציתי להתחייב לכך שהדברים שאני אומר אכן תואמים את תפיסת ההלכה האורתודוקסית, והעדפתי להגיד אותם כאדם פרטי.
בעיני רבים עדיין נתפס הרב כבעל הסמכות בתחומים רבים ומגוונים, וחורגת מעבר להיותו חכם בעל ידע תורני. הרב אף נתפס כמי שסמכותו נובעת מכוח עליון ולכן פסיקותיו והנחיותיו אינן רק עצות טובות אלא הן פסק הלכה. בקהילות רבות בזרם החרדי ואף בזרם הציוני דתי – בעיקר זה המכונה חרד"לי – נחשבים הרבנים כבעלי סמכות כמו מיסטית (ואולי אף מיסטית ממש). הם קובעי המדיניות בנושאים אידאולוגיים, פוליטיים וחינוכיים. הם "אוסרים" או "מתירים" בשאלות הלכתיות. הם מורי התורה והמומחים לחינוך ילדים ובני נוער, והם גם יועצים בתחומי הנפש ליחידים ולזוגות.
בכל תחומי החיים האחרים בעולם המודרני לא קיימת עוד תפיסה היררכית מסוג זה. רובנו איננו חושבים שהידע של מנהל המחלקה בבית החולים הוא ידע נשגב – אנו תמיד מחפשים חוות דעת שנייה. איש מאתנו (כך אני מקווה) אינו חושב עוד שהגנרל או שר הביטחון הם בעלי סמכות מוחלטת בענייני צבא וביטחון. השיטה הדמוקרטית מציבה אנשים בעמדות מפתח של מנהיגות, אך מציבה אותם שם כבני אדם ולא כבעלי כוח עליון. הידע בכל תחומי החיים הפך מקצועי יותר, אך גם שקוף יותר ונתון לביקורת. המומחיות מתפזרת והעוצמה הכרוכה בה מתבזרת. איש אינו מחזיק עוד כבתקופת הרנסנס בידע בכל תחומי החיים.
נדמה לי שעלינו להגיע למסקנה כי לא נכון שכוח ועוצמה כה רבים יתרכזו בידי אדם אחד ולאורך זמן. הסמכותיות הרבנית הקיימת היום עלולה לאפשר שחיתות מסוגים שונים (כמו בכל שררה מוגזמת אחרת). אך מעבר לכך היא בעייתית מבחינה רוחנית מפני שהיא מסירה את האחריות מאנשי השורה. למה לחשוב בעצמי כשאפשר לשלוח סמס או מייל לרב ולקבל תשובה לשאלות.
מאידך, כל ציבור, כל קהילה, ובכלל זה קהילה דתית, זקוקה להנהגה, הן מבחינה מעשית והן מבחינה רוחנית. ולכן יש תפקידי הנהגה שאותם צריכים לאייש. קהילה זקוקה למורים, כלומר למלומדים בעלי השכלה רחבה היכולים ללמד תורה; קהילה זקוקה למנהיגות בתחום הפוליטי, הכלכלי, החברתי; קהילה זקוקה למורי דרך בקביעת נורמות של הלכה והתנהגות, וכן בעניינים רוחניים כמו תפילה, טקסים וכדומה. נדמה לי שהמפתח לפתרון הוא ביצירת קבוצות הנהגה, כלומר, הנהגה משותפת שחברים בה בעלי ובעלות תפקידים שונים שאין ביניהם היררכיה אף שיש להם מנגנוני הכרעה. קבוצה זו צריכה להיבחר על ידי הציבור, לעמוד לביקורת הציבור ולהתחלף בתקופות קצובות. במובן מסוים זוהי חזרה למודל הרבנות הטרום אשכנזית, שבה החכם היה חלק מהנהגת הקהילה.
החברה הדתית־מודרנית צריכה להתבגר . אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה לא יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו. לרבנים תפקיד חשוב בעידוד תהליך ההתבגרות הזה. לפעמים עליהם להגיד לשואל או לשואלת, חשוב בעצמך! תתמודד! תלמד! ישנם נושאים שבהם אדם צריך לקבל את מלוא האחריות האישית. הקלות הבלתי נסבלת בפנייה לרבנים בימנו, מציבה בפני רבנים אתגרים רבים - אחד מהם הוא אתגר השתיקה.
ד"ר אריאל פיקאר, ראש מרכז "קוגוד" לחקר המחשבה היהודית ולהגות עכשווית במכון הרטמן.
המאמר הוא תקציר פרק מספרו החדש של ד"ר אריאל פיקאר, "בלשון בני אדם", בהוצאת "כרמל" ומכון הרטמן.