בחנוכה הקרוב נציין 40 שנה לעליית קדומים על הקרקע. הימים, כ-7 שנים לאחר שחרור ירושלים, שכם וחברון, ובארץ שורר דכדוך לאומי בעקבות מלחמת יום הכיפורים. על רקע זה באו ניסיונות ההתיישבות של גרעין 'אלון מורה' שהביאו להקמת אלון מורה-קדומים ועוד 136 ישובים תוך 25 שנים בלבד.
בפועל, גרעין 'אלון מורה' התארגן לפני מלחמת יום הכיפורים, אלא שהזעזוע שהיה אחריה שימש כמאיץ לתהליכי ההתיישבות. התחושה בעם הייתה שזקוקים למעשה ציוני-חלוצי, "רעיון שיכול לרומם את רוח העם והוא טהור כלובן הנייר הזה" - כפי שכתבה דבורה ארציאל לרה"מ, גב' גולדה מאיר, בבקשתה להיפגש עמה ולשטוח את הרעיון של הקמת ישובים ביהודה ובשומרון.
בנר שלישי של חנוכה תשל"ו, יצאו אלפי אנשים בדרכם לתחנת הרכבת בסבסטיה. הרוח הייתה מרוממת ותקוותו של רבין ש"החורף ישטוף אותם" לא התממשה. סופה של העלייה השמינית היה הסכם הפשרה המפורסם שנכתב בכתב ידו של לא אחר מאשר שמעון פרס שכיהן כשר הביטחון. לראש הממשלה יצחק רבין הייתה הערכת חסר בדבר עוצמת הרוח והנחישות שהיו בקרב חלוצי הגרעין ובקרב האלפים שנלוו אליהם. בישיבת הממשלה בה אושר הסכם הפשרה הסביר רבין לשרים: "בואו נאשר להם להיכנס למחנה קדום, ואחרי שלושה שבועות כולם ילכו הביתה...".
הפשרה והקמת קדומים בעקבותיה היוו באותה עת את שיאו של המאבק שהובילו חלוצי גרעין 'אלון-מורה' שכלל שמונה עליות המוניות במטרה לפרוץ את הדרך לחידוש ההתיישבות היהודית בשומרון. כיום, 40 שנה לאחר אותו הישג, קדומים מונה כ-5,000 תושבים שמחציתם ילדים ונוער, וכלל ההתיישבות ביו"ש מונה מעל 400,000 תושבים. על אף כל הקשיים, המספרים מסַפרים הצלחה!
סיפור הצלחת ה'עליה אל ההר' מהווה סמל ומופת לראשוניות, לחלוציות ולציונות מעשית. עלינו להמשיך ולחלום, להאמין בצדקת הדרך ולפעול באופן נחוש להגשמתה. להאמין שחלומות מתגשמים.
 |
|
(צילום: לעמ)
|
עובדה מרשימה שעלינו ללמוד מאותם ימים, הינה התנהלותו המנהיגותית והאחראית של הרב משה לוינגר זצ"ל. הרב סבר שאין להסתפק בפחות מהחלטת ממשלה שתתיר ליהודים להתיישב בכל מרחבי ארץ ישראל ולכן אין לקבל את הצעת הפשרה. לעומתו, חנן פורת וחברים אחרים סברו שהפשרה מהווה הישג חשוב ולא נכון לנקוט בעמדה של 'הכל או לא כלום'. גדולתו של הרב לוינגר באה לידי ביטוי מיד לאחר שעמדתו נדחתה בהצבעה ברוב של חמישה מול שניים. או אז אמר בגדלות רוח: "אחרי רבים להטות" ומאותו רגע עשה ככל יכולתו לקדם את הפשרה. לא זו בלבד, אלא שכאשר הגיע הרב צבי טאו בשליחותו של הרב צבי יהודה זצ"ל והודיע שאסור בשום אופן לקבל את הפשרה, טען כנגדו הרב לוינגר: "גם אני התנגדתי לפשרה, אבל האנשים בשטח קיבלו את ההכרעה..., צריך לקבל זאת".
גם כיום, האתגרים עדיין גדולים ונכונו לנו עוד מאבקים. בשנים האחרונות ההנהגה ביו"ש מתקשה ליצור ראש חץ שכולם מתייצבים אחריו. ההתרחשות שתוארה לעיל אכן מעוררת השראה ומתווה דרך מנהיגותית. גם כאשר יש חילוקי דעות, הרי שעם הרבה ענווה, כדאי תמיד לזכור שכוחנו באחדותנו. הסיפור שלנו אינו אישי אלא לאומי. נזכור נא שהמשך פיתוחה של ההתיישבות עומד מעל כל אינטרס אישי של מנהיג זה או אחר, ואם בסוגיה כל כך עקרונית, ידעו חלוצי ההתיישבות לשלב ידיים ולפעול יחד על פי דעת רוב, שומה גם עלינו להשתדל לפעול מתוך אחדות בסוגיות השונות העומדות על הפרק שיקבעו את עתידה של ההתיישבות.
כאמור, לא תמו האתגרים והמאבקים. במיוחד בימים אלו, ימים של הקפאת בניה וחרם מוצרים, טרור ושכול, עלינו להביט על ההישגים הגדולים של ההתיישבות. בעזרת ה' הצלחנו להכות שורשים עמוקים בחבלי מולדת והרחקנו עד כדי גיחוך את 'חזון' שתי המדינות. עובדה זו, לצד הצמיחה בישובים, החינוך והנוער הנפלא הגדל פה מחזקים אותנו להמשיך בדרכנו. אין ספק כי ההתיישבות ביו"ש תתרחב ותישאר לנצח ושהציבור הדתי לאומי ימשיך ויתפוס עוד ועוד עמדות מפתח בהנהגה הלאומית.