זה קורה במשפחות הכי חזקות, זה קורה במשפחות הכי חלשות, זה קורה במשפחות הכי בינוניות, וזה קורה במשפחות החזקות, החלשות, הבינוניות שהן לא הכי. זה קורה כשהם עמוק בתוך המחלה ובמצב נורא, זה קורה כשהם יוצאים ממנה ובמצב מעולה, זה קורה כשאף אחד לא יודע שהם חולים, או היו חולים.
זה קורה כשיש סיבה, זה קורה כשאין סיבה, זה קורה כשאנחנו בטוחים שאפשר לעשות משהו, זה קורה כשאנחנו בטוחים שאי אפשר. זה קורה כשהם מטופלים תרופתית או כשהם לא מטופלים תרופתית, זה קורה כשהם עטופים מכל כיוון ומטופלים רגשית, וזה קורה כשהם לא. זה קורה כמעט בכל גיל, כמעט בכל מצב. זה קורה לילדים שהרגע יצאו מאשפוז, שהרגע נכנסו לאשפוז, זה קורה לילדים ואנשים שלא אושפזו מעולם, וזה קורה רגע אחרי שאמרו שהם לא מסוכנים, וגם רגע אחרי שאמרו שכן.
הורים מטפלים בילדים שלהם כשיש כסף וגם כשאין
כלום, אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מנסים ורוצים לעזור להם הכי שאפשר. כולם. הורים מעולים לא רוצים שהילדים שלהם ימותו, ואפילו הורים גרועים לא רוצים שהילדים שלהם ימותו. הורים שיש להם כוח מטפלים בילדים הסובלים שלהם, והורים שאין להם כוח. הורים שיש להם כסף לממן את כל הטיפולים בפרטי ונשאר להם עודף, והורים שאין להם כסף לממן אפילו חצי טיפול בחודש, ועושים את זה בכל זאת.
אובדנות היא מחלה איומה ונוראה. נערים ונערות, צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות מתים ממנה בלי הפסקה, ובקצב הולך וגובר. היא מייצרת חלל, חתיכת חלל. את החלל שהשאירה הנערה שנפטרה, ואת החלל שנפער במשפחה ובסביבה שהולכות וקורסות לתוך עצמן מרוב אשמה וייאוש, לפעמים גם בתוך סוד והסתרה שהופכים את המשא לבלתי אפשרי לנשיאה. האשמה מייצרת עוד ועוד חללים, לנושא אותה ולסביבתו, והמעגלים הולכים וגדלים.
-
עוד באותו נושאאביה ברוריה קופמן בת ה-14 מאפרת שנעדרה מביתה - נמצאה ללא רוח חיים
30/10/22 18:27
"אנחנו ממשיכים לנסות להבין למה ומה עשינו"
אנחנו ממשיכים לנסות למצוא הסבר וסיבה, אנחנו ממשיכים לנסות להבין למה ומה עשינו, אנחנו ממשיכים לחשוב שזה רצון, שזאת בחירה, שיש שם איזו כוונה, גלויה או סמויה. אנחנו חוזרים שוב ושוב לשאלה למה הוא עשה לנו את זה, למה היא עשתה לנו. ההורים שואלים, האחים שואלים, סבא וסבתא שואלים, החברות שואלים, החברים שואלים. אנחנו ממשיכים להגיד "היא בחרה" או "הוא החליט" ו"היא התאבדה" או "הוא התאבד" כאילו יש מקום לפעלים ופעילות בתוך מחלה כל כך פסיבית שגומרת את חוטי החיים של החולים בה אחד אחרי השני, בלי שבכלל נשים לב.
אנחנו עסוקים כל כך באשמה, במה עשינו, באיך נעשה שזה לא יקרה שוב, באיך נהיה טובים יותר ונשים לב למה אנחנו אומרים ואיך ובאיזה ניסוח, שאנחנו לא שמים לב שאנחנו עסוקים בנו, בעצמנו, במקום להיות עסוקים בפיענוח של המחלה הזו, בלייצר עבורם סביבה שבה הם יוכלו לתפקד בשמחה במקום לקמול בעצב, ולהעניק להם איכות חיים, בלי שהם יצטרכו לעשות את זה בעצמם.
במקום להושיט להם יד, אנחנו מסתכלים עליהם שרועים על הכביש
אנחנו מביטים באנשים עם מחלה כואבת עד לעצמות, ובמקום להושיט להם יד ולהעניק להם את כל החיים שאנחנו יכולים, אנחנו מסתכלים עליהם שרועים על הכביש אחרי שמשאית דרסה אותם מכל הכיוונים ושואלים אותם מה הם רוצים לעשות עכשיו, ואם הם רוצים חוסם עורקים או הנשמה מלאכותית. אנחנו מתנים טיפול בחולה אנוש ברצון שלו. מי שעסוק בבחירה אם להחיות או להמית – אלה אנחנו, לא הם. וזה כואב, כל כך כואב.
הם רוצים לחיות, ואנחנו רוצים שהם יחיו. לצערנו האיום והנורא, אלוהים לא שואל אותנו. מלאך המוות חוטף את הילדים והילדות, האנשים והנשים הכי יצירתיים וחכמים ונדיבי לב, אלה שלא מוכנים שאף אחד אחר ייפגע, משא העולם על כתפיהם. I'ts not about us. זה לא בגלל משהו שעשינו או אמרנו או בגלל איך שעשינו את זה. יש כאן מחלה איומה ונוראה, כל כך קשה, כל כך מלאת סבל, כל כך כואבת ורעה. במקום לחפש אשמים, אולי הגיע הזמן לחפש תרופה.