טור דעה תופעת "היום שאחרי" | דווקא אחרי שמשתחררים ממסגרת כולאת מתחילה הסכנה האמיתית

ככל שזה ישמע מפתיע, יציאה של אנשים ממסגרות, דוגמת כלא או מוסד טיפולי, הופכת לסכנת חיים ממש עבורם כאשר לא מעט מהם מתקשים להתמודד עם המציאות החדשה ומתאבדים. הארגונים שמטפלים במה שמכונה ה"יום שאחרי" הם לרוב פרטיים וההפקרות שולטת| הגיע הזמן שהמדינה תיכנס לעובי הקורה

שבות סתיו 23/11/21 11:55 יט בכסלו התשפב

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

אחת הסצנות המטלטלות בסרט "חומות של תקווה" היא זו שבה זקן האסירים, ברוקס, משתחרר מן הכלא אחרי 50 שנה בפנים. המצלמה עוקבת אחריו כשהוא יוצא בחשש מן השער, מביט מבולבל אל הלא נודע. אנו צופים בו בחמלה כשהוא מנסה להסתגל לחיים החדשים והסואנים שבחוץ, ונרעדים כשמקץ ימים ספורים של ניסיונות הוא בוחר ליטול את חייו במו ידיו.

זוהי סצנה שאפשר ללמוד ממנה הרבה על חוויית הכליאה מול חוויית החופש, אבל נדמה לי שיותר מכל אפשר ללמוד ממנה על תופעת "היום שאחרי". בשנות התיכון שלי התנדבתי במסגרות שונות ונחשפתי לארגוני תמיכה רבים שמסייעים לאנשים במצבי משבר שונים. פגשתי עמותות שעוזרות לילדים חולי סרטן ולנערים עם צרכים מיוחדים, ויצא לי להיתקל גם בהתארגנויות מקומיות של תמיכה במשפחה היושבת שבעה, או להבדיל ליולדת בשבוע הראשון ללידתה.

דווקא מתוך המפגש עם כל כך הרבה ארגונים מעוררי השראה, התחדדה לי בעיה שלא הכרתי קודם לכן: כמעט אף אחד לא דואג לאנשים ב"יום שאחרי" המשבר. זאת בשעה שפעמים רבות דווקא היום שאחרי הוא היום הקשה מכול.

דווקא באותו שבוע, שבו חזרה הביתה, היא שמה קץ לחייה

בשנת השרות הראשונה שלי בתור קומונרית בבני עקיבא פגשתי משפחה שבתם סבלה מהפרעות אכילה והתאשפזה בבית חולים למשך תקופה. בשלב מסוים מצבה התייצב, היא שוחררה לביתה, ונראה היה כי הדברים חוזרים למסלולם. אך דווקא באותו שבוע, שבו חזרה הביתה, היא שמה קץ לחייה. זה איננו מקרה בודד, אלא דפוס שנובע מן הקשיים והחיכוכים שמתרחשים דוקא בניסיון להשתלב מחדש במסלול החיים.

בשנת השירות השנייה שלי ליוויתי ילדים חולי סרטן ואת משפחותיהם במחלקה האונקולוגית באיכילוב. אמו של אחד הילדים פגשה אותי וסיפרה לי כך: "הילד שלי הבריא, זה לא ברור מאליו ואנחנו מודים על זה יום יום. אבל יש צלקות שהתקופה הזו משאירה בגוף, וגם בנפש. כשהיינו במחלקה, הילד קיבל טיפולים רגשיים על בסיס קבוע. אבל מרגע שעזבנו, אין שום סבסוד ושום טיפול שמגיע מהקופה. והשריטות לא עוזבות, אפילו הפוך. הרבה מהקשיים הנפשיים צפים דווקא עכשיו, כשכבר יצאנו פיזית מבית החולים. אבל עכשיו למי אכפת?".

אלו שני סיפורים שהם טיפה בים. ומה עם נערים ונערות בסיכון ביום שאחרי היציאה מן הפנימיות? ומה עם אסירים משוחררים? במדינת ישראל, כמו בעולם כולו, סובלים האזרחים מקשיים שונים. קשיים כלכליים, מחלות בגוף, מחלות נפש ועוד. המדינה תומכת באזרחיה בתקופות הקושי, אך מי דואג לאנשים "ביום שאחרי"? האם אנחנו לא מבינים מספיק את חשיבות הדבר? או שפשוט אין גורם אחראי והאזרחים נופלים בין הכיסאות בשעתם הקשה ביותר?

נכון לעכשיו השטח הזה מופקר להתארגנויות פרטיות. כך למשל, משפחתה של אותה נערה שהתאבדה לאחר שהשתחררה מן האשפוז, הקימה מרכז שמטרתו לעזור לנערים בדיוק בתקופה הזו, של היציאה מכותלי המחלקה וההתאקלמות-מחדש בתוך הבית. אך אלו פתרונות מעטים מדי, נקודתיים מדי. חסרה הבנה בציבור הרחב בכלל, ובקרב משרד הרווחה והארגונים השונים עד כמה קריטי הטיפול והתמיכה למחרת המשבר. תמיכה שמהווה הצלת נפשות בדיוק כמו זו שבזמן המשבר עצמו. 

אני קוראת לפתרון רחב, להסכמה על כך שאחריות המדינה לדאוג לרווחת אזרחיה, ורווחתם כוללת את היום שאחרי. זוהי זכות גדולה, וחובה אנושית בסיסית, לסייע לאדם בשעת משבר. אך הדאגה ביום שאחרי חשובה לא פחות. אולי אפילו יותר.

אל תשחקו אותה: כך תוכלו ללמוד בקלות את ההלכה. כל הפרטים >>

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר